שערוריית הסקס, שקרים ווידאוטייפ הרוחנו-מינית מזעזעת את ההינדים הלאומנו-מסורתיים

זה התחיל לפני כחודשיים: ערוץ חדשות הודי פרסם וידאו של סוואמי ניתיאננדה הידוע שוכב במיטה לצד שחקנית בוליוודית מפורסמת, שגם הודתה ששכבה עם הנזיר והמורה הרוחני ההודי המפורסם בכמה הזדמנויות. הנה:

איך ההודים יודעים ליצור מלודרמה גם מהדרמה הגדולה ביותר! וזו אכן דרמה ענקית: ניתיאננדה הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בהודו כיום. או לפחות היה. אני זוכר תמונות ענק שלו בחלקים שונים של הודו, אשרמים של תנועתו פזורים פה ושם, מיסיונרים מטעם תנועתו מנסים לשכנעני בצדקת דרכם, ובאופן כללי תחושה של משיח צעיר וסקסי שכוכבו דרך וממשיך לדרוך. לא עוד.

 הנה כתבה של גידי בוקר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב שמסכם את הסיפור והשתלשלויותיו. מה שקרה אחרי מה שמסופר בכתבה הוא ראשית שניתי התפטר מכל תפקידיו הרשמיים והכריז על פרישה לפרישות לזמן בלתי מפורש, ואחר כך נעצר, בין השאר באשמת אונס. על המעצר כתבתי בקצרה כאן יחד עם ציטוט מחוזה מיוחד שהחתים הגורו את בנות-זוגו, תוך שהוא משביע אותן לא לגלות דבר, ומסביר להן שהן עומדות לעבור תרגולות סודיות של – סורפרייז סורפרייז – טנטרה.

אבל על כל זה אני לא רוצה לדבר, אלא רק בקצרה על התגובה של ההינדים המסורתיים לעניין. אל אלה יש לי גישה דרך ידיד שקניתי לי בשהיותיי השונות בעיירת הקודש טירוונאמאלאי, סאדהו אנגלי במוצאו שכדרכם של מומרים או חוזרים בתשובה הוא יותר הינדי ממהאטמה גנדהי, אדם טוב שכל רצונו לעבוד את אליליו בשלווה ועל כן שנאתו לנצרות בהודו רבה, ולא תמיד ללא הצדקה.

בכל אופן, אותם הינדים מסורתיים דומים בהלך רוחם לימין הדתי אצלנו בארץ, אם בקריאתם לחיזוק הצביון ההינדי של הודו, אם בתלונתם על כך שהמוסלמים והנוצרים בהודו משתלטים על הודו (כלכלית, תרבותית) למרות שלהם יש אינספור מדינות אחרות ואילו להינדים יש רק את הודו, ועוד כהנה וכהנה אמרות כנף דומות שכולנו מכירים.

ובכן, אותם הינדים נתקפו חרדה על מה שבשפה יהודית אפשר לכנות "חילול השם" שגרם להם ניתיאננדה. עבורם הוא כמובן לא גורו מסורתי אותנטי, אלא גרסה ניו-אייג'ית המיועדת למצוא חן בעיני המערב המושחת, ולמרות זאת, אותו מערב יכול לחשוב בטעות שניתי הוא הינדי רציני, ולכן לקבל את הרושם המוטעה שהינדים רציניים שוכבים עם כוכבות קולנוע. ניתי כמובן תורם לתחושה זו אצל המערביים הפותים, שכן הוא לבוש כתום וטוען שהוא סאניאסי (פרוש).

ולא רק ניתיאננדה תורם לרושם הזה. שימו לב לתמונה הבאה:

זהו כנס יסוד ה- GFCH, ראשי תיבות של 'העמותה הגלובלית להרמוניה תרבותית', ינואר 2008. משמאל לימין: שרי שרי ראווי שאנקר, הדלאי לאמה, נשיא הודו לשעבר עבדול קלאם, סוואמי דיאננדה סרסווטי, סוואמי ראמדב (1, 2), סוואמי ניתיאננדה והארכיבישוף של בומבי הקרדינל אוסוולד גרסיאס. עוד השתתפו בו נציג מטעם אמה אמריטאננדה מאי, וגם הרב יחזקאל יצחק מלקר ראש הקהילה היהודית בדלהי.

לא צריך להיות מומחה גדול בסצנה הרוחניקית בהודו כדי להבין שאלה התותחים הכבדים ביותר (והלינקים יסבירו יותר למי שרוצה). והנה ניתיאננדה סרח, ובסרחונו הסריח גם את חבריו, וכפי שדואגים אותם הינדיסטים, גם את ההינדואיזם כולו. אבל לא רק ממעלליו של ניתי הפוחז פוחדים ההם. כפי שכותב ידידי הנ"ל (במייל שמשום מה עלה לאינטרנט):

Nithy is not the end of the sadhu sex scandals. There are allegations being made against Sri Sri which, when they get into the hands of our enemies, are going to be a bigger blow to us than Nithy was. And the allegations against Sai Baba have been there for years. I, like you with Nithy, believed it was all a Christian conspiracy against Sai Baba, But in the last 10 years I have listened to a number of absolutely candid personal accounts from Baba devotees of their sex encounters with Sai Baba, so I cannot brush it off as vicious gossip any longer. Baba Ramdev has an unsavory past that is known to all sadhus in Haridwar-Rishikesh, that includes land-grabbing, car theft and murder. But they are old allegations and may not be relevant any longer.

כלומר מעלליו של ניתי הם רק קצה הסקנדל שכולו ביזיון הדהרמה ההינדית (וזאת בין האשמות קונספירטיביות כלפי הנצרות ופחד כללי מנזק תדמיתי). ומה בפרקים הבאים? השמועות על שרי שרי ראווי שנקר אומרות שהוא הומו. על סאי באבא כבר הראה סרט דוקומנטרי מלפני חמש שנים שהוא פדופיל. ראמדב בינתיים נקי מינית אבל מלוכלך עסקית (וזה עוד לפני שנכנס לפוליטיקה – ראו לינקים), וכך מסתבר שמכל הגברדייה ההינדית שבתמונה לעיל רק דיאננדה סרסווטי יוצא נקי (ואני אישית מאמין שהוא ישאר נקי). סרסווטי זה למעשה מינה עצמו לנציג הבלתי רשמי של ההינדואיזם, וזה כשלעצמו לא מוצא חן בעיני המסורתיים, שכן הם מתעקשים, בצדק, שלהינדואיזם מעולם לא היה אפיפיור ולעולם גם לא יהיה. הם גם לא ממש אוהבים את שיתופי הפעולה שלו עם הדתות האחרות. אבל כרגע זה מה יש להם כנציג הינדי כשר בפני הגויים, והם מתפללים שלפחות זה ישאר.

לעת עתה, אם כן, מתעקשים אותם מסורתיים לנתק כל קשר עסקי או חברי עם דתות אחרות, להפסיק לטוס מסביב לעולם וללמד מערביים יוגה ומדיטציה (ממילא, הם טוענים, רק על אדמת הודו אפשר לקיים תרגולים אלה כהלכה), להפסיק את הפעילויות המשותפות ואת השיחות הבין-דתיות (דוגמת אלו שנעשו בשם העמותה שבתמונה), ובאופן כללי להתנתק גם מהערכים המערביים הנלוזים דוגמת פלורליזם ודמוקרטיה.

נשמע מוכר? אולי אכן יש לומר: פונדמנטליסטי כל העולם התאחדו! הרי ממילא יש לכם דת אחת, והיא שמרנות צפודה, שנאת הזר, אתנוצנטריזם וטיפוח האגו האישי והקולקטיבי. זוהי דתכם ואלו אמונותיה – למה אם כן תריבו?

וניתי? הוא עסוק במשפטו. כי לצד האפשרות לפונדמנטליזם יש גם יתרונות למסורת דתית ברורה: עברות על חוקיה גם הן ברורות וניתן לסלק את האשמים בהם בקלות יחסית מעמדות הכוח שלהם. כך במקרה ניתיאננדה, כך במקרה מוטי אלון. לא כך, למשל, בכל מני תנועות ניו-אייג' למיניהן, למשל התנועה האינטגרלית שאנדרו כהן הוא אחד מנציגיה הבולטים. ראו למשל המאמר הזה של Be Scofield מהמגזין היהודי-אמריקאי Tikkun, שהתפרסם שלשום, על הסירחון העולה מהקהילה האינטגרלית בארה"ב: אנדרו כהן, קן וילבר, קרייג המילטון, מרדכי גפני (כן כן) ושות'. כל אלה מפרכסים זה את זה למרות עדויות רבות ומפורשות על מקרי ניצול פסיכולוגי, כספי ומיני לא מעטים. ולזה אתייחס בפוסט או שניים בקרוב.

מאז שברח מהארץ, לאחר שהוגשו נגדו מספר תלונות על ידי תלמידותיו במרכז "בית חדש", במשטרה, באשמת ניצול מיני, בנה את עצמו הרב מרדכי גפני מחדש כמורה רוחני בזרם ה"אינטגרלי" בארה"ב. קן וילבר וחבריו פרשו עליו את חסותם, ולמרות שוילבר אמר תחילה שעל גפני "לרפא את עצמו" מה"מחלה" ממנה הוא סובל (התמכרות למין? עגבת?) הוא מהר מאוד נתן לו מקום מימין לכס מלכותו.

(כמה מילים על התיאוריה האינטגרלית: זו מנסה לתת תמונת עולם כוללת המבוססת על ניתוח אבולוציוני, ברוח הגליאנית, של התפתחות האדם ורמות התודעה שלו, מהשבטי-פרימיטיבי ועד המואר. היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים, וכך ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי", שמצביעה על התפתחות בעלת כיוון ברור, חיובי, המסתיים במודעות עצמית מוארת ומאושרת. האמת היא שאני מחבב אותה וחושב שיש בה כמה רעיונות טובים, אם כי היא לא תמיד נצמדת למתודות מדעיות, שלא לומר לעובדות היבשות.)

ואכן, נראה שטוב לו שם, לגפני. הבעיה היא שלשונות זדוניות עדיין לוחשות שגפני, בסופו של דבר ובמהותו של עניין, אינו יותר מאשר עוד גורו נצלן, ושאין לתת לו במה, קהל, לגיטימציה או גישה חופשית לבני אדם. ובכן, כדי לקבור דעות מטרידות אלה אחת ולתמיד מתכוון גפני להסביר למה מה שעשה כשר לחלוטין. כשר, כלומר, מבחינה אינטגרלית.

הבלוגיסט William Harryman שמדווח על כל עניין אינטגרלי מספר על הרצאה שגפני כנראה יתן בכנס האינטגרלי הקרוב, שמתחיל היום. כותרת ההרצאה:Spiritually Incorrect; Sex, Ethics and Injury, וגפני בה מבקש כפי הנראה להסביר למה למרות שמין בין מורה רוחני לתלמיד(ה) אינו פוליטיקלי קורקט, הרי שהוא בעצם בסדר גמור. הנה כל ההרצאה ב-pdf.

לשמחתי אותו הרימן כבר עשה את העבודה ואין צורך לקרוא את כל מילותיו (המבולבלות, כך הוא מוסר) של גפני. מול כל ועדות האתיקה שמגנות, ואוסרות, באופן חד משמעי יחסי מין בין מטפלים למטופלים, טוען גפני כי האיסור הזה הוא לא יותר מאשר "דוגמה":

הוא דוגמה מפני שהוא מוצג כמעין אמת אלוהית אף שהוא מגובה על ידי פסיכולוגיה מפוקפקת ודלה. כמו כל דוגמה יש בה תובנה מהותית ואמת, אולם כמו כל כתיבה פונדמנטליסטית, התובנה הזאת נמתחת הרבה מעבר ליכולת שלה להביא לחכמה או הבנה. הכתיבה שלהם [של הפסיכולוגים הטוענים כך – ת.פ.] היא באופן מובהק לא אינטגרלית בכך שהיא מתעלמת מהקשר, שלבי התפתחות, היא אינה מודעת ל- pre-trans fallacy, לא לארבעת הרבעים, ולעניינים רבים אחרים שהם לב לאתיקה ולשיח האינטגרליים.

אחר כך הוא בכלל טוען שהם לא לוקחים בחשבון את "הצל הנקבי" (feminine shadow), כלומר, בשפה אינטגרלית, אותו חלק אצל הנשים שהם מדחיקות, לא מודעות אליו, אבל שמשפיע על התנהגותן ומושך אותן לכיוונים לא חיוביים. במילים אחרות: הן בכלל אשמות.

גפני הוא אדם מתוחכם וחלק-לשון, אבל הטיעונים האלה מבישים. האשמת פסיכולוגים, על הגופים שהם מייצגים ושלל הניסיון שבאמתחתם, בכך שהם לא מבינים תיאוריה אינטגרלית ולכן אינם יודעים שיש מקרים שבהם יחסי מין בין מטפל למטופל הם דווקא לעניין, אינו יותר מאשר הפיכת התנועה האינטגרלית לכת דמוי-גנוסטית שמחזיקה באמת ומלגלגת על "בני החושך" העיוורים (באופן מצער הקהל האינטגרלי אכן יכול עוד לבלוע את זה, שכן יש בתנועה הזאת משהו בהחלט כיתתי-גנוסטי מהבחינה הזאת). ואם היחסים האלה היו כל כך טובים מבחינה אינטגרלית, איך זה שהנשים עצמן הרגישו עצמן פגועות? אה, נכון, אולי הבעיה היא ב"צל" שלהן. כאן ראוי לומר בברור: כל ניסיון להפיל את האחריות לפגיעתו של התלמיד על התלמיד ולא על המורה הוא מעוות בעיקרו, על אחת כמה וכמה אם השניים נכנסו למערכת רומנטית-מינית.

בכלל, הרי מה רוצה בסופו של דבר גפני להסביר לנו? כל מה שהוא רוצה לומר הוא דבר פשוט: יש יוצאים מהכלל. זה הכל. והוא מנסה לגרום לנו להאמין שכל המקרים שבהם הוא קיים יחסי מין עם תלמידותיו (דבר בו הוא מודה) כולם היו יוצאים מהכלל. אבל בשביל לומר את זה הוא מגייס את התיאוריה האינטגרלית, כלומר אוסף שלם של כללים. הכללים החדשים האלה יעזרו לו, כך הוא מקווה, להוכיח שכל פעם שחטא עשה זאת באופן מיוחד, נדיר, ובכל זאת "לשם שמיים". כנראה הוא יכול, אם רק ישאלו, להנפיק את ההסבר האינטגרלי המדוייק לכל מקרה של משגל אסור בינו ובין תלמידה.

ואכן, גפני מסכם (העילגות במקור):

טבעה של דוגמה הוא שהיא לא מסוגלת לערוך הבחנות. היא קיצונית בטבעה ולא מאפשרת ניואנסים עדינים או פרדיגמות אלטרנטיביות. לכן לימדו מורי הזן: אם תפגוש את הבודהה בדרכך, הרוג אותו. כי הבודהה של אתמול הוא הקורבן הפמיניסט או הפאשיסט המיני שמקדם את המקרתיזם המיני החדש.

איזה ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י מפואר! גפני הוא הלוחם נגד המקרתיזם המיני, הפאשיזם המיני, הפמיניזם הקורבני והבודהיזם הדוגמטי (או כל צירוף שימושי אחר). השתחררו מכבליכם הדוגמטיים והצטרפו אל הרב גפני במסעו אל החופש! אוי, וגיוס הזן למען שבירת כל הכללים הוא תרגיל ניו-אייג'י ישן יותר מהלחישה "תזרמי" על אזנה של רוחניקית. לכאן, אם כן, הגיעה התנועה האינטגרלית – אם אכן גפני יוכל לומר דברים שכאלה בכנס הרשמי שלה.

וכפי הנראה הוא יוכל. הבלוגר שחשף את זה מציין שהוא "הבלוגר הרשמי של הכנס", והוא אכן נזעק על דבריו של גפני, אבל לא כן מארגני הכנס. אחת מהם, המורה הרוחנית Sally Kempton, הגיבה לפוסט שלו, בטוקבק ובקובץ רשמי, והגנה בלהט על גפני ועל השתתפותו בכנס, גם בשם קן וילבר. מובאת שם גם תגובה מוילבר עצמו, שטוען שגפני "השתנה באמת בדרכים רבות". כך שכפי הנראה גפני אכן יעלה ויאמר את דברים האלה.

אני לא יודע אם גפני השתנה או לא, אבל 1) תלונות כנגדו במשטרה עדיין תלויות ועומדות; 2) אפולוגטיקה אינטגרלית למערכות יחסים מיניות בין מורה לתלמידות רבות היא שפל נוראי ובושה לכל התנועה והתיאוריה האינטגרלית.

טנטרה, אלה מה?

אם תעברו על הארכיון של הבלוג הזה תראו שכאשר הוא התחיל, לפני כארבע שנים וחצי, הוא עסק הרבה ברוחניות ובניו-אייג', ואילו ככל שמתקדמים עם הזמן עד ימינו רבה יותר ויותר ההתעסקות עם הדת היהודית ומצבה הנוכחי, בעיקר במדינתנו הקטנה. זה קרה גם כי היהדות יותר ויותר מעניינת אותי, וגם כי היהדות יותר ויותר מעצבנת אותי, כלומר כי האירועים (האפלייה, היהירות, הטמטום, הגזענות) פשוט "מחייבים תגובה".

וזה קצת חבל, כי יש דברים לא פחות מעניינים ולא פחות חשובים בעולם. לכן היום בואו נפרוש כנפיים, בואו נרחיק עוף, בואו נרעה בשדות זרים, בואו נקפל את המכנסיים ונרד אל הביבים. שכן לאחרונה הכנתי עבור הקורס שאני מעביר ב"אסכולות" על דתות המזרח הרצאה על הטנטרה, ואני רוצה להעלות לכאן כמה מעיקריה. לא אוכל כמובן לכסות את כל הנושא, אלא רק להצביע על כמה נקודות עיקריות, שלדעתי כדאי לדעת. יאללה.

טנטרה היא אחת המילים ההודיות שנקלטו היטב במערב, אבל גם אחת מאלה שמשמעותן במערב רחוקה מאוד מזו שבהודו. במקורה המילה בכלל מתייחסת לקבוצה מסויימת של טקסטים, ולכן המילה "טנטרה" דומה למילה "המדרש" (אם כי יש טקסטים טנטרים רבים שנקראים אחרת). יחד עם זאת כמובן שניתן לאפיין את תוכן הטקסטים האלה בכמה נקודות מסויימות שקיימות בהם ואינן קיימות בטקסטים הודים עתיקים אחרים.

הטנטרה התפתחה החל מהמאה השישית לספירה, וזכתה לפופולריזציה מהמאה התשיעית. משמעות המילה היא "חוט" או "רשת" או "מארג". בבסיס ההגות הטנטרית עומדת ההנחה שהאנרגיה האלוהית, הנקבית, נמצאת במציאות כולה ומאפשרת שינוי, יצירה וידע מיסטי על ידי מגע אינטימי עם התופעות כולן. משום שהמציאות כולה ספוגה אלוהות, אין כל צורך לסגת מהראשונה כדי להגיע אל האחרונה – במילים אחרות, אין צורך להיות נזיר כדי להיות אלוהי, עמדה כלל לא מובנת מאליה בהודו.

תשמיש הקדושה העיקרי של הטנטרה הוא הגוף האנושי, והמניפולציה שאנחנו מפעילים איתו ועליו (בעזרת דם, זרע, כאב, עונג, ריכוז, בלבול, ומערכת הצ'אקרות) אמורה להביא אותו/אותנו להגשמת האלוהות בתוכו/תוכנו. אחת ההנחות המרכזיות של הטנטרה היא היכולת שלנו לשנות ישות מסויימת (בד"כ, אותנו עצמנו), על ידי טקס מסויים, לישות אחרת, אמיתית ועוצמתית יותר.

בתחילת המאה ה- 19 התייחס אליה הכומר הבפטיסטי וויליאם וורד והגדיר אותה כ"אלילות האינפנטילית, הטמאה וצמאת-הדם ביותר שאי פעם התקיימה על פני הארץ." הגדרה הרבה יותר מדוייקת נתן לה דיויד גורדון בספרו Tantra in Practice (2000), כאשר כתב שהטנטרה היא

המערך האסייתי של האמונות והפרקטיקות, אשר מתוך הנחת מוצא שהיקום שאנחנו חווים אותו אינו אלא ההתגלמות המוחשית של האנרגיה האלוהית של האלוהות שמכוננת ומפעילה אותו, מבקש לתעל ולכוון בצורה טקסית את אותה אנרגיה, בתוך המיקרוקוסמוס האנושי, בדרכים יצירתיות ולמען שחרור.

André Padoux נותן הגדרה דומה:

שיטה של פעולות (שחורגות, פעמים רבות, מהמקובל בחברה), שניתנת להם משמעות על ידי תפיסה מכוונת עוצמה של האדם והיקום, שיטה שבה נעשית מניפולציה לעוצמה, שבה הקבלות בין המיקרו למקרוקוסמוס משחקות תפקיד מהותי. כמו כן, לרוב ישנה מידה רבה של אזוטריות (וככל שזו עולה, העניין יותר "טנטרי"), יחד עם פנתאון מיוחד, ומערך טקסי מיוחד ומורכב מאוד.

שימו לב שאפשר להשתמש בהגדרה האחרונה בקלות כדי להגדיר גם את הקבלה, לבד מכך שהפעולות בה לא חורגות מהמקובל, אלא נחשבות לחוק האלוהי (וראו ספרו של יהונתן גארב הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת). אחדות מהשיטות הטנטריות היותר פילוסופיות גם מזכירות מאוד את התפיסה הקבלית של ההאצלה האלוהית וגם את תפיסת קדושתה של השפה.

האמת היא שקשה מאוד להגדיר את הטנטרה. מדובר בגוף מאוד מגוון של טקסטים, פרקטיקות ורעיונות. מה שאנחנו מכנים "טנטרה" מורכב למעשה מזרמים רבים ושונים, ומה עוד שרעיונותיה של הטנטרה כבר חדרו כמעט לכל מקום בחברה ההודית, כך שגם אם אנחנו לא רואים מולנו פולחן טנטרי מובהק, הרי שהדתיות ההודית היומיומית מתובלנת בכבדות על ידי הגישה הטנטרית.

לא רק זאת, אלא שיש טנטרה הינדואיסטית וטנטרה בודהיסטית. למעשה קיים ויכוח גדול האם התחילה הטנטרה בהינדואיזם וגלשה לבודהיזם, או להפך. ברור שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה הטנטרה מפותחת מאוד. יחד עם זאת, כמובן שבכל מסורת דתית הטנטרה קיבלה אופי מיוחד משלה. כך, למשל, ברמה הבסיסית ביותר השדה הסמיוטי שלה שונה: בעוד בטנטרה ההינדית האיחוד בין זכר לנקבה משול (על פי רוב) לאיחוד בין שיווה ושקטי, הזכר והנקבה האלוהיים שמייצגים את התודעה הטהורה והאנרגיה החיה, בטנטרה הבודהיסטית מדובר באיחוד שבין החוכמה של ההתעוררות (prajñā) לבין הפעולה הנאורה בעולם (upāya), שהן יחדיו ביטויה של התעוררות שלמה.

פנים רבות לטנטרה

ניתן למנות כמה מאפיינים מובהקים לטנטרה:

1. ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית
2. דגש על שימוש במנטרות
3. רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה
4. אנטינומיזם – חריגה מכוונת מהחוק
5. אזוטריקה – הטנטרה היא סודית

נעבור על כמה מהמאפיינים:

ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית: עבור הטנטריקה (שהוא מי שעובד בשיטת הטנטרה) המציאות עצמה טעונה, ואף עשוייה, אנרגיה – שאקטי. האנרגיה של המציאות היא נקבית: היא אנרגיה יצירתית, פורייה, שופעת, מתעתעת. עלינו לרתום את האנרגיה הזאת לטובת התפתחותנו הרוחנית. לכן אין שום טעם לסגת מהמציאות (להתנזר, להסתגף, להתכנס לתוך טראנס מדיטטיבי), אלא להפך: להזדווג איתה כדי ללדת הארה רוחנית.

בקשר לזה חשוב לציין את הקונדליני ("המסובבת", "הכרוכה סביב"), אותה אנרגיה נקבית שמדומה לנחש שנמצאת בבסיס עמוד השדרה, ושעלינו להעלות אל אזור העין השלישית או כיפת הראש – עלינו להניע אותה במעלה הצ'קרות (מרכזי האנרגיה שבגוף) עד לצ'קרה העליונה. אז יבוא שחרור.

שימוש במנטרות: השימוש במנטרות בולט ביותר בטנטרה. הנחת המוצא היא שהעולם עשוי שפה. ההוויה היא שילוב של קולות אלוהיים שמהמהמים בצורה לא נשמעת, ושמכוננים את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. העולם הוא שיר הלל לאל, ששר האל. על ידי המנטרה, שהיא קול בעל פונטיקה וסמנטיקה מיוחדת, אנחנו יכולים להתאים את עצמנו לתדר של הקיום ולשדר על אותו גל. הפולחן, אם כן, נועד להפוך את האדם לכלי מהדהד, למיתר, שינוע יחד עם המקצב האינהרנטי של הקיום.

רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה: והפולחן הוא מורכב, ארוך ומדוייק. טקסים מאוד ארוכים ומסובכים. למשל, כדי להנכיח אלות למיניהן יש לערוך טקס ובו מעלים להן קורבנות של דם, זרע, דבש ויין.

אנטינומיזם: טוב, זה כמובן מה שמעניין אותנו ביותר, דיסידנטים חסרי תקנה שכמונו. ההנחה: הקיום הימיומי שלנו הוא חסימה של האנרגיה האלוהית. חייבים לתת לה לזרום. דרכנו. ניתן לעשות כן על ידי שבירה של החסימות שלנו כמובן. בדרך כלל מדברים על מעבר על חמשת איסורי ה-M: בשר (mamsa), דגים (matsya), תבואה שרופה (mudra), יין (madya) ומין (maithuna). כלומר אנחנו מנסים לעורר את האנרגיה האלוהית על ידי חריגה קיצונית מסדרי החברה. עבור ההינדים הצמחונים זה כולל אכילת בשר. אבל גם קיום יחסי מין אסורים בבית קברות, אכילת צואת כלבים ברחוב, ועוד. (ניסיון לטיפולוגיה מסויימת של האנטינומיזם נתתי כאן)

למה ככה? יש לזכור שבתרבות ההודית מוצגת תפיסה בה יש "דהרמה" כללית, שהיא החוק הקוסמי הפועל על הכל, וגם דהרמה פרטית, שהיא הגורל והיעוד האישי שלנו, שכולל את הקאסטה שלנו ותפקידנו הייחודי בחיים. מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים עומדת ההנחה שעל כל אחד לחיות לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך (והשוו למצוות).

הטנטרה מקבלת את הדהרמה כמציאות, אבל לא מקבלת את ההגיון הדהרמי שטוען ששמירה על הדהרמה תביא לגאולה, כי היא לא מפרשת גאולה כתנועה מתואמת וטלאולוגית של בני אדם וטבע, אלא כזרימה מתואמת וממוזגת שלנו עם ובתוך האלוהות החיה האחת. לכן היא מבקשת להשתמש בדהרמה כדי לשבור דפוסים בתוכנו שלכאורה חוסמים אותנו מזרימה עם השפע האלוהי (שגם הוא חסר צורה ואנרכי). השימוש בדהרמה הוא על ידי החריגה ממנה (שהרי אם היא לא היתה אמיתית וחשובה לא היה טעם לחרוג ממנה), והחריגה אמורה למסמס אותנו אל תוך האלוהות.

טנטרה, מאז ולתמיד

אי אפשר בלי התייחסות קצרה לפופולריות העצומה של הטנטרה בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כמובן שכיום הטנטרה בעיקר מקושרת ליחסי מין, ובניגוד לפעם הם אף פעם לא מבוצעים בבתי קברות. הטנטרה היום עסוקה פחות בחריגה מסדרי החברה (אף אחד גם לא אוכל קקי של כלב), ובמקרים רבים מסתפקת בנתינת לגיטימציה רוחנית להדוניזם.

בהקשר זה אני רוצה להמליץ על ספר שנקרא Tantra: Sex, Secrecy, Politics and Power in the Study of Religion של Hugh B. Urban. הספר עוקב אחרי התקבלותה של הטנטרה במערב, החל מהזעזוע הויקטוריאני של תחילת המאה ה-19, דרך תפיסתה האוריינטליסטית כאקזוטיקה מזרחית שאוצרת בתוכה סוד גדול וכוח גדול (האגודה התיאוסופית, אליאדה, יונג) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, בואכה השימוש בטנטרה כדי לתת ארשת רוחנית לפריקת עול של ילדי הפרחים בארה"ב בשנות השישים ורוחניות נקבית לפמיניסטיות של התקופה, ועד לשילובה של הטנטרה בניו-אייג' ההיפר-קפיטליסטי, כעוד מוצר שמהונדס לטעמו של הצרכן בן ימינו, מוצר שמקדם "אהבה", "בריאות" ו"איזון", בשונה מאוד מהדגש על החריגה מהבריא ומהמאוזן בטנטרה ההודית.

אושו היה כידוע אחד מהמתווכים בין הטנטרה לשוק הקפיטליסטי המערבי, ובין סוכני השינוי העיקריים שנתנו לטנטרה את דמותה הנוכחית ("הטנטרה אומרת קבל את עצמך כפי שאתה" – Osho, Tantra Spirituality & Sex). לא נאריך בזה – הדברים בסך הכל די ברורים. בכל אופן אין בכוונתי לומר שמה שאושו עשה אינו טנטרה, אלא רק להצביע על השינויים שעברה הטנטרה בהגירתה למערב של המאה העשרים. זו הטנטרה בגלגולה המערבי, וישפוט כל אחד אם היא מקדמת אותו ולאן.

רק כדי להצביע על השינויים שעברה הטנטרה אם כן, ולסיום, פשוט אפנה אתכם לפרסום שקיבלתי במייל ממש בשבוע שעבר. הדגשתי את הנקודות המעניינות לדעתי: הטנטרה כמסייעת לאהבה רומנטית, הטנטרה כטכניקה לשיפור חיי המין, הטנטרה כתומכת ב"הנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה" – כולן מטרות צודקות וראויות, אבל כולן, כמובן, מטרות שהטנטריקה ההודי לא ממש כיוון אליהן, וספק אם אפילו הכיר. עדיין אפשר להירשם…

סופשבוע ארוך-(חמישי-שבת), 27-29 בינואר 2011, 'לפתוח את הלב' ליחידים וליחידות.

החיפוש אחר האהבה והצורך להיות נאהב, מעסיק אותנו מאז ומתמיד. רבים חשים במהות הקשר העדין בין מין שמימי לאהבה, ומחפשים נתיבים למימושו. אך כולנו, בלי יוצא מהכלל, היינו רוצים להגביר את האהבה בחיינו. [...]

לעיתים נדמה ששיגרת החיים, שוחקת את יכולתנו הטבעית לעשות ולהיות אהבה בצורתה האקסטטית הטהורה. רבים מתפשרים ונכנעים למצב מחוסר ידע וחשש מקשיים וכישלון. הטכניקות הטנטריות העתיקות נותנות לנו כלים חדשים בעזרתם נהפוך את החיפוש אחר אהבה, הרמוניה ומיפגש אמיתי, לחוויה משותפת מלאת חיים, תשוקה ושמחה.

בסדנא בת שלושה ימים, נטעם, נתבונן וניגע בחושניות, בלב ובמה שביניהם תוך שימוש במדיטציות ובטכניקות טנטריות ככלים להעצמת המודעות העצמית ולפריצת הגבולות של עצמנו. בין השאר, נלמד ונחווה את סודה של הדרך הטנטרית להתמיר אנרגיה מינית ונתנסה בטכניקות שונות מבית אושו להסרת מחסומים וניפוץ תבניות המושרשות בנו מילדות. נתנסה גם בטנטרה-יוגה, טיפולים של מסאג' איורוודי וטיבטי, ניקוי וריפוי ההילה, פתיחת צ'אקרות, העלאת אנרגיית הקונדליני ועוד.

דרך חקירה אישית, תרגול מדיטציה והתבוננות מודעת, נגלה רבדים חדשים למיניות, נלמד כיצד להרחיב את התודעה ואיך חושניות פותחת אותנו לחוויה מדיטטיביית המאפשרת לנו לחזור אל המקור – מפגש בין האל והאלה שבתוכנו. במסע משותף אל מסתרי הטנטרה, נגלה את המשמעות האמיתית של הקשר האינטימי, נקדש את גופנו ונלמד כיצד להשתמש בשוני הבסיסי בין גבר ואישה כמקור להנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה בדרך אל האיחוד האלוהי. סדנא ייחודית , מקורית, עמוקה ועסיסית.

פרולוג

שי טובלי הוא המורה הרוחני היצירתי ביותר בישראל. אין עוד כמוהו להמציא שיטות רוחניות, קורסים, מוצרים, ובעיקר: זהויות. יחד עם זאת, כמו משתתף נלהב בתוכנית ריאליטי, הוא מתקשה להבדיל בין מציאות לדמיון. קוראיו הותיקים של בלוג צנוע זה זוכרים ודאי איך שמו של טובלי עולה מדי פעם, עם כל שיגעון חדש שפורח ממוחו הקודח. פעם הוא הבודהה מאוריון, אח"כ הוא מתקשר "אינטליגנציה חוצנית", אח"כ ממציא שיטת יוגה חדשה, רפואה חדשה, את "טכניקת השאלה", את "סוד האור הלבן", ועוד מני הבלים. לפני כשנה הוא הפך ל"מורה רוחני המשתייך למסורת קונדליני יוגה שמייסדה היה סוואמי ניטייננדה. תלמיד ישיר של המורה הרוחני האמריקאי ד"ר גבריאל קזאנס. הוגה, סופר ומשורר", וככזה התיימר להבטיח זו לא פחות מאשר חיי נצח (בדקו את עצמכם: האם הופתעתם?).

לפני כחצי שנה פרסמתי ציטוטים ממיילים פנימיים של קהילתו של טובלי שהגיעו אלי, שהראו שהוא מציג מצגת שווא כאשר הוא טוען שפירק את קבוצתו, ושהבהירו שהוא מתכנן תרגילי שיווק שונים לגיוס מעריצים נוספים – הכת שלו היתה קיימת אז, וקיימת גם עתה. כתבתי אז במתינות, כי חשבתי שהוא בעיקר אדם מבולבל. כיום אני חושב שהוא בעיקר אדם מסוכן, מסוכן לבריאותם הנפשית והפיזית של הסובבים אותו. אני חושב כך בעקבות שיחה שקיימתי עם תלמיד לשעבר של טובלי, שפנה אלי מתוך תחושה שייתכן וקבוצתו של טובלי עלולה לסיים את דרכה בהתאבדות קולקטיבית. אני מביא את הדברים כאן משום שאני משוכנע שיש בהם עניין לציבור (ולרשויות הרווחה). השיחה והניתוח שאציע אחריה יכולים להיתפס כגסים ופוגעניים על ידי קוראים מסוימים. הנה הדברים:

העדות

כמה אנשים יש היום במעגל הפנימי של הכת?
באזור החמשה-עשר עד עשרים, לא יותר מזה.

ומהם טובלי מתפרנס?
כן. נדמה לי שזה עלה בשנים האחרונות מחמש מאות שקל בחודש לסביבות אלפיים שקל לחודש.

מה הפרקטיקה הרוחנית בקהילה? מה עושים כדי להיות יותר "מוארים"?
קודם כל עניין התזונה. אוכלים רק Raw Food [כלומר רק ירקות ופירות לא מבושלים – ת.פ]. ושי נותן כל מני מדיטציות… אתה מתרכז בעין השלישית וכאלה. לא משהו יוצא דופן בנוף המקומי. הפרקטיקה היא יותר בדרך החיים: עם מי אתה חי, איך אתה חי. אתה פשוט חייב להיות בקהילה, להגיע למפגשים עם שי, ששם כולם יושבים סביבו עם עיניים עצומות ומנסים לקבל ממנו תדר אנרגטי. כל מני שטויות כאלה. וכמובן, בשנים האחרונות יש את עניין היחסים ההומוסקסואלים. אגב, גם יש להם תורנות כביסה מיוחדת. הם מחכים לזה, לכבס לו את התחתונים.

לשי?
כמובן. ושל אילון לסטר [בן זוגו של שי – ת.פ.] – אין הבדל, הם אחד. אז יש לחברי הקהילה תורנות כביסה לכיבוס התחתונים שלהם, וזה נחשב זכות ענקית.

איך הפסקת להיות חסיד של טובלי?
לא הייתי שלם עם עצמי כל התקופה אצלו, למרות שכן מצאתי בו משהו. אז היו התלבטויות. מה שחתך את זה מבחינתי היתה ההבנה לאן זה הולך.

מאיזו בחינה?
אחרי סיפור הבודהה מאוריון, כשהוא התחיל לדבר על "אהבת גברים".

מתי זה היה?
בהתחלה זה הלך לגלקסיות אחרות, היתה תקופה שהוא תיקשר בערך את כל בוראי העולם, ותוך כדי זה כבר היתה שיחה עם אחת הישויות השמימיות האלה, שבה הוא התחיל לדבר על "אהבת גברים". אבל אז זה היה מאוד מאוד בעדינות. רק אחרי כמה חודשים היו מפגשים אצלו בבית, לגרעין המצומצם של הקהילה, שנקראו "הרמוניה עולמית". ושם הוא דיבר דוגרי, בלי כל המסכות והפילטרים שהוא שם על עצמו במפגשים הציבוריים. ואז הטונים כבר היו אחרים. מסרים שאמרו בעצם שמי שרוצה להתקדם מבחינה רוחנית חייב את זה.

את מה?
את אהבת הגברים. כשקלטתי שזה הולך לשם חתכתי.

מה היה הנימוק לכך שחייבים אהבת גברים עבור התפתחות רוחנית?
בשביל התקדמות רוחנית אתה צריך לחוות שחודרים אליך.

כלומר זה ממש עניין פלסטי?
ממש עניין פלסטי.

ואם כך נשים הם בסדר כרגיל, כי הן נחדרות ממילא?
נכון. בדיוק. כך הוא בדיוק אמר. והחדירה היא לכאורה "קודש הקודשים". גבר שיחווה את זה לא ירצה שום דבר אחר. אבל חשוב להבין שחדירה כזו היא לא מין מבחינתו. הוא מקשר את זה לקונדליני וקורא לזה "חיבור אלוהי". לכן אתה יכול להמשיך גם לקיים יחסי מין רגילים עם אשתך.

וטובלי כבר באותו וזמן במערכת יחסים הומוסקסואלית עם לסטר?
כן, ודאי. הם "הזכר האלוהי". אבל לסטר הוא כלום, הוא צל של טובלי. הוא אפילו לא מדבר. טיפוס מאוד נעים, מאוד שקט. בכל אופן הבקשה היתה מהנשים שיתנו את הגבר שלהם ללילה אצל גבר אחר, וטובלי הבטיח שהם יחזרו אליהן הרבה יותר מאוזנים ומחוברים לעצמם. הרעיון היה לחוות את זה ולחזור לאשתך בצורה יותר טובה. לפעמים טובלי עצמו הוא זה שמבצע את החדירה, ואז זה כמובן נחשב יותר כי הוא "מואר".

טובלי באמת מנהל את העניינים שם?
בטח. ביד רמה. הוא הבוס. יש את ד.ב., שהיא המנהלת האדמיניסטרטיבית של העסק. היא מתאמת את המפגשים מהצד הטכני. ת.ב. היא השאמן של החבורה. היא אחראית למה שנקרא "רפואה עתיקה". היא היתה רוקחת כל מני תרופות, כולל כל מני דברים שהיא היתה מזמינה מאמסטרדם, כולל תרופות מזרעו של טובלי עצמו.

והקהילה בולעת הכל.
שמע, אני הייתי בהרבה מקומות, אבל לא הכרתי קהילה שהולכת בצורה כל כך עיוורת. אין שם שום חשיבה. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אחד שבודק את הקצוות וגם מתמסר מאוד בקלות, אבל אפילו בשבילי זה היה משהו יוצא דופן. באיזה יום פתאום קלטתי עד כמה כולם שם אפורים, עד כמה אין שם שום חשיבה עצמאית. אפילו פיזית הם חיוורים – אם כי זה אולי בגלל התזונה… אגב, לאחרונה טובלי הפריד בין בני-זוג. היא לא התלהבה משי, ולכן אמרו לבן זוגה שהוא צריך לעזוב אותה. והם התגרשו.

אולי תנסה להסביר: מה סוד הכוח של טובלי? מי שבפנים, אני מבין שהם כבר מאמינים שוטים. אבל איך הם מצליחים לגייס אנשים חדשים?
אנחנו דור של אנשים שמחפש משהו אחר. וברגע שבנאדם עם הכריזמה של שי מגיע, והפגנת הצניעות ששי מפגין בפעמים הראשונות שרואים אותו, אתה מתפתה להיכנס לזה. ואז אתה כבר נשאב לתזונה של Raw Food, וזה כבר מחליש אותך, ואז גם נותנים לך איזה טיפול נטורופתי של איזו תרופה שהם רוקחים שם שמחלישה אותך עוד יותר…

בקשר לבודהה מאוריון, טובלי הפסיק את זה כשהוא הבין שאין לזה שוק?
היום הם מתייחסים לזה כסוג של פאדיחה. הם ממש משתמשים במילה הזאת.

אבל בכל זאת, הרי שי טען שהוא הבודהה מאוריון!
הם מתעלמים מזה. נפלאות הן דרכי ההדחקה.

לא מסיקים שם מסקנות.
שום דבר. ולא מדובר באנשים מטומטמים. יש שם אנשים עם ראש על הכתפיים. זה קטע מטורף. אני ממש מסתובב עם זה וישן עם זה בלילה, כי אני חושב שאם יש קהילה שמסוגלת להרחיק לכת כמו ג'ונסטאון נגיד [שהתאבדו כולם בהוראת הגורו שלהם – ת.פ.], זה היא.

עד כדי כך?
כן. כי הציות שם הוא כזה עיוור, ולשי יש שיגעון גדלות. כשאתה מדבר איתו ואתה לא חלק מהקהילה אתה מיד מבין שמשהו לא בסדר שם. ואם יום אחד הוא יחליט שאת זה הם עושים, אז את זה הם יעשו.

האם הוא אכן מסוגל לכך? לי הוא נראה די עדין בסך הכל.
אני חוויתי משהו אחר. אני חוויתי אדם עם שיגעון, שכל פעם שהוא לא מקבל את מבוקשו נהיה פסיכופט. במפגשים פרטיים הוא אחר לגמרי מכפי שהוא מתנהג מול קהל זר. הוא מאוד שתלטן, מוריד פקודות על ימין ועל שמאל, ממש מ"כ בצבא. הוא נכנס באנשים בלי רחמים. כל העדינות שלו נעלמת. אני מדבר איתך מדאגה. כי אם יום אחד אני אקום בבוקר ואראה שמשהו נורא קרה בקהילה הזאת, אני אדע שאני עשיתי את כל מה שהייתי יכול.

אפילוג

לבד מהדיוקן המצער על קהילה שאיבדה את חוש הביקורת שלה ואת החיבור שלה למציאות, ולבד מהאזהרה מפני כת אפוקליפטית כחול-לבן, שתי סוגיות שעולות כאן דורשות התייחסות פרטנית. ראשית, עניין ההומוסקסואליות עצמו. לטובלי היסטוריה מורכבת בעניין. בתחילת 2003 הוא קבע נחרצות ש

ההומוסקסואליות שלנו היא רק הסתרה וחיפוי לפצע רגשי כואב [...] אלה מכם שבאמת באמת רוצים לדעת את האמת על הומוסקסואליות יידעו שאפשר להשתחרר לגמרי מהזהות הזאת [...] אם תרפאו את תחושות הבדידות, אי-השייכות, אי-ההזדהות, אי-ההכרה, תגלו שגם ההומוסקסואליות נעלמת מעצמה.

טובלי אז הבטיח שהוא עצמו "נרפא" מההומוסקסואליות ושהוא מסוגל לרפא אחרים. באותה תקופה הוא התחתן, ולו ולאשתו נולדה בת.

זה החזיק מעמד בערך שלוש שנים. אחריהן טובלי פירק את נישואיו ועבר לחיות עם אילון לסטר, שגם נישואיו פורקו באותה הזדמנות. עבור טובלי כל העניין היה קודם כל משמעותי מבחינה רוחנית כמובן: כזוג הוא ולסטר הפכו, כך לדבריו ל"כלי אלוהי המכונה 'הזכר האלוהי'" (בדקו את עצמכם: הופתעתם?). עבור טובלי לא מדובר כלל ביחסים הומוסקסואליים:

אהבת גברים אמיתית היא לא הומוסקסואליות. אם כי היום היא נתפסת למעשה רק בהקשר של משיכה כזו. הגיע הזמן להפקיע אותה מידיה של הקהילה ההומוסקסואלית ולהפוך אותה לנחלת הכלל.

ינתחו הפסיכולוגים שבין הקוראים מה בדיוק זועקת כאן נפשו של שי טובלי. אך תהיה זעקתה ואשר תהיה, דבר אחד ברור: בעוד שפעם הזמין טובלי אנשים אליו כדי "לרפא" אותם מהומוסקסואליות, היום הוא מזמין אותם אליו כדי לעבור סדנאות טנטרה המנוהלות מתוך העמדה שעבור גברים רק יחסי מין הומוסקסואלים מביאים להשתלמות רוחנית. נותר רק לשאול האם מחיר הסדנאות נשאר זהה.

עוד גורו, שוב פעם מין

נפנה כעת לא למין, אלא להצדקה הרוחנית למין, וראשית נשים את הדברים בקונטקסט. רוחניות אינה זהה למוסריות. היא בוודאי יכולה לחרוג גם מנורמות מקובלות בחברה נתונה. אין פלא, אם כן, שמבט מבחוץ על קבוצות רוחניות טומן בחובו כמעט תמיד הבטחה מתוקה לזעזוע צדקני. יחד עם זאת, ובלי להיכנס לדיון המעניין בדבר היחס שבין אתיקה רוחנית לאתיקה מוסרית, ברור כי פעמים רבות מחפשים רוחניים אכן נפגעים, לעיתים קשות, מהתנהגותם החורגת-מהנורמה של מוריהם.

במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.

בגישה הראשונה השתמש, לדוגמא, צ'ונגיאם טרונגפה, מורה מבריק ואקצנטרי שבסך הכל עשה הרבה יותר טוב מרע. בגישה השנייה השתמשו, למשל, תלמידיו של סאתיה סאי באבא כדי לתרץ את תשוקותיו המיניות של מורם-אלוהם, שהופנו, ומומשו, כלפי נערים מקרב קהילת חסידיו. לכאורה סאי באבא, כך הם טענו, עזר להם מבחינה טנטרית-אנרגטית. וזה כבר מוביל אותנו חזרה אל טובלי.

קונדליני בתחת שלי

בספרו המטוטלת של פוקו צולל אומברטו אקו אל תוך המבוך האקולטיסטי הקשור לאבירים הטמפלרים, שפעלו בזמן מסעות הצלב. אקו מעלה את החשד הישן של האינקוויזיציה נגד הטמפלרים, זה הקשור ליחסים הומוסקסואליים ביניהם, ומוסיף לו נופח מיסטי: האבירים האמיצים לא קיימו יחסי מין הומוסקסואלים סתם, אלא עסקו במין טנטרי למען העלאת אנרגיית הקונדליני. הנה שני ציטוטים מהספר:

אזוטריקנים מודרניים מסויימים גורסים שהטמפלרים החיו תורות הודיות מסויימות. הנשיקה על התחת [בה הם הודו תחת עינויי האינקוויזיציה – ת.פ.] שימשה לעורר את הקונדליני, כוח קוסמי ששוכן בבסיס עמוד השדרה [...] זה מה שביקש לדעת פיליפ היפה [מלך צרפת בתחילת המאה ה-14 – ת.פ.]. לכן התעקשו האינקוויזיטורים להבין את אופי הנשיקה המיסטורית in posteriori parte spine dorsi . למי איכפת ממעשי סדום?

הספר של אקו מציג את הגיחוך שבתיאוריות מיסטו-מאגו-תיאו-אזו-קונספירטיביות על ידי העמסת פרטים אינספור מההיסטוריה האוקולטית של אירופה וקשירת קשרים (נסתרים לעין ההדיוט כמובן) בין כל אגודת סתרים שאי פעם התקיימה או לא התקיימה לבין המהלכים ההיסטוריים שעיצבו את העולם המערבי. עבורו העניין המיסטי שביחסים הומוסקסואלים – אחד מהצירים עליהם נשענת עלילת הספר – מהווה קריצה אירונית למופרכותן של תיאוריות קונספירציה מיסטיות למיניהן. אבל מה שבדיון בשביל אקו וקוראיו הוא מציאות עבור טובלי ותלמידיו.

בניגוד לאקו, טובלי לא המציא שום דבר. המסורת שאליה הוא משייך את עצמו בשנה האחרונה, מסורת הסידהה-יוגה של סוואמי מוקטננדה, רוויה עד הגג במורים שהואשמו בניצול מיני. דבר זה אולי צפוי, כי מדובר במסורת טנטרית, ובגלל זה העניין גם מעט מורכב. מוקטננדה עצמו היה במגע אינטימי עם תלמידותיו, אם כי להערכתי (מעיון בחומר כתוב ומשיחות עם תלמיד שלו לשעבר) עסק למעשה בטנטרה ולא בניצול מיני (אולי בניצול טנטרי – כלומר מה שעניין אותו לא היה העונג המיני, אלא העצמתו האישית מבחינה אנרגטית, שהיא ממילא הדרך הטנטרית מקדמת דנא). תלמידו הגדול ביותר של מוקטננדה, אדי דא, הואשם גם הוא בניצול מיני סדרתי של תלמידותיו, ולהערכתי אצלו לפעמים זה בהחלט היה המצב (בפעמים אחרות ניתן לומר שהפעילות אכן היתה טנטרית, לרווחת שני הצדדים).

אני מקווה שמובן שאני לא פוסל יחסי מין, ובכללם הומוסקסואלים, כפרקטיקה רוחנית-טנטרית. השאלה במקרה זה, כמו במקרים רבים, היא האם יש יסוד סביר להניח שהמורה המסויים שמדובר בו מנצל את תלמידיו. טובלי הכריז, כאמור, על עצמו כמורה לקונדליני לפני מעט יותר משנה (לכאורה תחת חסותו של גבריאל קזאנס, עוד "מואר" שבשיקול דעתו כדאי לפקפק). זמן מועט לפני כן הוא הכריז על עצמו כאמור כ"בודהה מאוריון", האדם היחיד בהיסטוריה האנושית שנבחר לתקשר את "צוות הבוראים של הגלקסיה". ישפוט כל קורא מהם הסיכויים שתלמידיו של טובלי אכן נשכרים רוחנית מפעילותו הטנטרית באחוריהם. העצה שלי: שומר נפשו ירחק.

—

שי טובלי סירב להגיב לדברים.

כל תגובה שתציין שם כלשהו, בין של נותן העדות כאן לכאורה או של חברי הכת של טובלי, תצונזר.

חלק מרבנינו היקרים הוכיחו אתמול שוב שהתבונה והאמת רחוקות מהם, כנראה כמעט כפי שהן רחוקות ממועמר קדאפי. מכתב התמיכה בקצב (שודאי יבוא אחריו מכתב תמיכה במוטי אלון, אם וכאשר יורשע, והרב דרוקמן כחלוץ לפני המחנה), מוכיח, למי שהיה צריך עוד הוכחה, שמדובר באוסף אומלל במיוחד של אסטרונאוטים, מלומדים המרחפים בחלל ההלכתי כאשר צינור החמצן ביניהם ובין ספינת האם – המציאות – ניתק מזמן.  המצב מביך וטיפשי כמעט עד כדי כך שמפתה פשוט להרים גבה ולעבור הלאה, כפי שעושה אדם ממוצע הנתקל ברחוב במבוגר שיכור שעושה מעצמו צחוק, ובכל זאת, ננסה להעלות מספר קטן של דברים שניתן אולי ללמוד מהפרשה האחרונה. אז מה למדנו מכל זה?

1. שההלכה אינה מסוגלת כנראה להתמודד עם שררה, עם ריבונות. אפרת שפירא-רוזנברג כותבת טור מצויין (כדאי לקרוא את כולו) על כך שמדובר למעשה בסיום הקשר האידיאולוגי בין הציונות הדתית עם מדינת ישראל. קץ הממלכתיות:

מכתב הרבנים הנוכחי מסמן את מותה של הגישה הממלכתית בקרב הגרעין הקשה של הציונות הדתית, ואולי את השלב המשמעותי ביותר בהיטמעותה בתוך הגישה החרדית, ששוללת כל אפשרות לקיומה של מדינה יהודית שאיננה מדינת הלכה שפועלת על פי חוקי התורה. כמה ישמחו תלמידי ישראל לשמוע שמהיום נשארו להם רק חמש גישות ללמוד בספר האזרחות.

אכן, כאשר הרב טאו אינו מכיר בכך שדינא דמלכותא דינא, מה יאמרו אזובי הקיר החרדים? ידידיה שטרן כותב בצורה יפה (שוב, כדאי לקרוא) שמדובר למעשה בחוסר יכולת מוחלט להתמודד עם האתגר הגדול שמציב בפניהם השינוי היסודי שחל בעם היהודי במאה האחרונה, והוא הקמתה של מדינה ריבונית. הנה:

רבני הדור הנוכחי רוצים להמשיך בשושלת ההנהגה. ואולם פועלם לנוכח האתגר שהמדינה היהודית מציבה לפניהם מעורר ספק על התאמתם למשימה. לראשונה יש לקבוצה היהודית סמכות ואחריות להפעיל מכשירי שלטון, על כל ההשלכות שיש לכך. אך הרבנים, תחת שיירתמו לעול מצוות הריבונות, שומטים אותו מעליהם. זרמי העומק של עמדותיהם מלמדים על חוסר הפנמת חשיבות התופעה היהודית המרכזית בדורנו: המדינה היהודית.

בקיצור, השינוי גדול מדי. אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי שלוש-מאות שנות השכלה וחילון, אין יכולת להתאים את ההלכה למציאות (יותר נכון: לשנות את הגישה להלכה), אין אומץ להכיר בכך שהעולם – ואיתו העם היהודי – השתנה, ואין מספיק עומק וחוכמה להבין שכאשר אתה ריבון, כאשר מופקד בידיך כוח, אתה צריך לנהוג בצורה אחרת, אחראית, ושכאשר מכוננים דמוקרטיה אין אפשרות שלא להתייחס לעובדות. ציונות דתית – פרוייקט שטרם נכשל?

2. מה שמביא אותנו להסיק שרבנים גדולים אכן לרוב מנותקים מהרחוב, מהשטח, מהעם, מהעובדות, מהמציאות. סגורים בתוך ד' אמות של הלכה, בתוך בתי המדרש שלהם, מעל תלמידיהם ובמעגלים הכיתתיים שבנו לעצמם, הם פשוט אטומים, עיוורים וחרשים, נטולי מצפן וחסרי יכולת להבין את החלש, את הגר, את היתום והאלמנה, ובוודאי את הזר, הגוי. בצורות רבות ושונות, פשוט אין להם מגע עם המציאות. בוודאי שהם לא מבינים נושא עדין ומורכב כמו יחסי כוח בין גבר בעל שררה לנשים שעובדות תחתיו.

3.מה שמביא אותנו להסיק שהדרת נשים, חוסר שיוויון ואובססיית "צניעות", למרות כל האפולוגטיקה החלקלקה, אינה רק מתוך כבוד לאשה, אלא, כפי שברור לכל בר דעת, מתוך אדנות עליה, מתוך רצון להעלימה, להשתיקה, לדכאה. ההלכות האלה הן שמנפיקות רבנים שהינם חסרי רגישות ועיוורים לדינמיקה רבת הרבדים של המיניות בחברה המודרנית.

מדובר ברבנים שרגילים לאשה כמשרתת, שלא לומר שפחה, כפי שאכן היה לפני כמה מאות שנים, וממילא לא ברורה להם מציאות בה יש לה זכויות משלה. הם יודעים שאישה שנאנסת בעיר, ולא צעקה לעזרה, אשמה גם היא באונס, וממילא לא מובן להם כיצד מרשיעים אדם שניצל את מעמדו כגבר, כבוס, כנשיא, ועשה מה שעשה בלשכתו המהודרת. ובעיקר: הם חסרי יכולת להזדהות עם נשים, מפני שהם תופסים אותן כשונות מהותית מהם, כאחרות, כ"אחר" המוחלט, שלא לומר כמקור לטומאה וחטא ופיתוי תמידי. אבל נשים הם קצת יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה.

4. מה שמביא אותנו למסקנה שלא לעולם חוסן. אטימות וניתוק כאלה יביאו לניתוק מהצד השני. כאן אין צורך במהפכה אלימה ואפילו לא בהפגנות. ה"נתינים" פשוט ינטשו, משום שרודנות סהרורית כזאת לא יכולה להחזיק מעמד. בטח שלא בחברה הציונית דתית (כלומר, בחברה החרדית עוד יש מעט מקום לדיקטטורים מעופפים – אבל גם זה עניין של זמן). השבר בוא יבוא. אולי הוא כבר כאן.

5. מה שמביא אותנו להכיר בסימני השבר. כי כשרבנים גדולים מגלים סימני טירלול הרב שרלו נקרא אל הדגל והולך ופניו אחורנית כדי לכסות את ערוות עמיתיו המלומדים. כמו בניזרי שמפרשן את מרן, תמיד צריך את "הקול השפוי" הזה שיבהיר שההלכה "דווקא בסדר", שעוד לא איבדנו כל צלם אנוש. כך גם במכתב הרבנים הגזעני, כך גם עם "תורת המלך", כך גם עם משבר הגיור.

זה לא יכול להספיק לאורך זמן. תבוא גם התנערות כללית מרבנים שכאלה ויבוא גם פיצול. השבר יהפוך לחלוקה בין מחנות, אולטרה-אורתודוקסיה ומודרן-אורתודוקסיה, אם נלך על המודל האמריקאי. מדובר בחלוקה בין הנותנים לרציונליות ולשכל הישר מקום, ובין העושים מהויתור עליהם קודש ומצווה. הפיצול בדרך, ויפה שעה אחת קודם.

לפני כמה ימים הופיעו ידיעות חביבות בעיתונים שונים על כך שספר חדש מגלה שלמוהנדס קרמצ'נד גהנדי היה רומן עם "שרירן יהודי". במבט ראשון, וגם שני ושלישי, זה נראה לי מופרך לחלוטין, אבל אני יודע שדברים שנראו לי מופרכים לחלוטין לגבי המהאטמה בעבר התבררו כנכונים בהמשך, ולכן אני מאלץ את עצמי לצפות לכך שגם בזה יש מידה של אמת. יחד עם זאת העניין הפעם הוא שהטענה המופרכת הזאת לא ממש מתיישבת עם טענה מופרכת אחרת, שכבר ידועה זמן מה – ועל כך מיד.

מקור העניין הפתאומי בגנדהי בספר חדש, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India שנכתב על ידי ג'וזף לליבלד, שכמובן "חושף פרטים חדשים", כאלה שלא הצליחו לחשוף עשרות הביוגרפיות הקודמות. בכל מקרה, בכתבה בהארץ מסופר ש

לפי לליבד [...] עודד גנדי, אז בן 70, את קרובת משפחתו מאנו, בת 17, לפשוט את בגדיה בשעת "חיבוקי הלילה" אתו. לפי הדיווחים, הוא פיטר כמה מחברי פמלייתו הנאמנים משום שהרימו גבה ורמזו שיחסיו עמה סותרים את תקנותיו.

וזו הטענה המופרכת שהתבררה – כבר מזמן – כנכונה, שלא כל כך מתיישבת עם הרומן עם השרירן. לא שאדם לא יכול להיות בי-סקסואל. יכול גם יכול, ואכן כך קבעו עיתונים רבים, ביניהם ה- Times of India. אלא שהרומן לא מסתדר מבחינה אחרת: מבחינת האתיקה המינית שגנדהי האמין בה, ודבק בה בכל כוחו.

אבל אולי נתחיל מההתחלה

עבור הצעירים המשכילים בהודו דמותו של גנדהי דומה לדמותו של טרומפלדור עבורנו – גדלנו אל תוך האין-מיתוס של הפוסט-אתוס, ושום דבר שיאמרו לנו עליו לא יזעזע אותנו, כי מראש מדובר עבורנו בדמות אנכרוניסטית שאין בה מבחינתנו מה להעריץ. אני זוכר שנחשפתי למציאות הזאת באחד מביקורי הראשונים בהודו: ציון תמים של שמו בפני אדם בגילי היה במקרה הטוב מעלה אדישות ובמקרה הרע נחירה של ביטול מזלזל. אפילו את שלב שחיטת הפרה הקדושה (ובהודו הרי היא באמת קדושה) אותם צעירים משכילים כבר השאירו מאחור. עכשיו גנדהי מעניין רק אם שחקן בוליוודי אמר עליו משהו.

לכן הספר החדש צפוי אמנם לגרור גינויים וצקצוקי לשון בקרב הבורגנות ההודית, אבל אין (מחוץ לאזוריים הכפריים, ואני מודה שזה לא מעט) כבר מי שלא יודע שהמהאטמה היה טיפוס אקצנטרי, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר כמובן, אבל על פי המאמר בוול-סטריט ג'ורנל, ממנו כל העיתונים מצטטים, הוא מכיל פיקנטריה לרוב. הרבה מעבר לעניין המאהב היהודי, הספר מתאר התנהלות מחפירה של גנדהי כלפי כל מי שסביבו (כולל דחיפת מוחמד עלי ג'ינה להקמת פקיסטן), גילויי גזענות כלפי שחורים, סתירות עצמיות לרוב ואף סימני צביעות, וגם ביקורת קשה על עצם המדיניות שלו, אותה התנגדות לא-אלימה מפורסמת, שבספר מתוארת כעיכוב רבתי בדרך לעצמאותה של הודו.

התנזרות ממין, בעירום, עם קטינות

ועכשיו נחזר לענינינו, והוא המפגשים המיניים של גנדהי, לעת זקנה, עם צעירות עירומות. על פי הספר(1) Gandhi: A Political and Spiritual Life שיצא לפני ארבע שנים, אחרי מותה של אשתו של גנדהי השדה היה פתוח לניסויו אלו, שאכן נקראו בפיו "The Experiment", ואשר כללו דרך כלל שהייה במיטה אחת עם נערה בת-עשרה, עירומה. על פי כל העדויות (שלו, של הנערות, של כל מי שידע) גנדהי לא שכב איתן. למעשה גנדהי בקושי שכב עם אשתו, וחשב שיחסי מין מותרים רק למען הפרייה. יש הטוענים שהתנזר ממין במשך ארבעים השנים האחרונות לחייו.

אז מה, לעזאזל, הוא עשה איתן? ובכן, כפי שאמר גנדהי לאחת הנערות, אותה מאנו, הניסוי שלהם "יעורר טָפָּס עצומים" (עמ' 305). tapas היא מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום" או "חימום", והכוונה היא לאנרגיה הפנימית שמופקת על ידי הריכוז היוגי. מדובר בחום ממיס ויוצר שהמודט מפיק בתוך עצמו, על פי רוב תוך סבל מסויים.

ומה לגנדהי ולזה? ובכן, גנדהי היה הינדי אדוק, והאמין בכוחו של הפרקסיס היוגי. שימו לב להוראות הבאות שנותן פטנג'לי ביוגה-סוטרה שלו, טקסט מכונן של אסכולת היוגה ואחד הטקסטים המפורסמים והמפורשנים ביותר בהיסטוריה ההודית:

2.35: בסביבתו של מי שנטוע באהימסא (אי פגיעה) פוסקת האלימות
2.36: עבור מי שספוג באמיתיות (סטיה) התוצאה נמצאת בפעולה (עצמה)
2.37: על אבני החן מגיעות למי שנטוע בהוויה של אי-פגיעה
2.38: מי שמקפיד על פרישות מינית (ברהמצ'אריה) משיג עוצמה
2.39: מי שמתאפיין באי-רכושנות, מתבהרים לו פרטי הלידות (הקודמות)
2.40: "ההתנקות היוגית" מעודדת (ביוגי) סלידה מגופו שלו והימנעות ממגע עם אחרים
2.41: וגם מעניקה זיכוך סטְוִי, שמחה, יכולת ריכוז בנקודה אחת, שליטה בחושים ובהירות המאפשרת לראות את העצמי
2.42: הסתפקות במועט מעניקה אושר (סוקהה) שאין למעלה ממנו
2.43: על ידי הפחתת הזיהומים באמצעות טפס מושגת שלמות הגוף והחושים
2.44: שינון (מנטרה) מאפשר מפגש עם אלוהויות רצויות
2.45: כתוצאה מהתמסרות-לאל מושג סמאדהי

הדגשתי ברצף הזה משפטים שכל מי שמכיר את חייו והגותו של גנדהי יזהה שהם מהותיים לאלו: דגש על אי-אלימות, נאמנות לאמת (הבאה לידי ביטוי בפעולות), פרישות מינית, וכן "התנקות יוגית", שאני מנחש שעבור גנדהי היתה קשורה בעיקר בחוקנים תכופים (מי היה הבכיר הבריטי שכינה את גנדהי "Public Enema Number one"?).

דני רוה, שחוקר ומלמד פילוסופיה הודית באוניברסטית תל-אביב, כותב בספר(2) שממנו לקוחים פסוקים מתורגמים אלה ש

אהימסה (אי-אלימות) בעיני גנדהי קשורה קשר בל יינתק לשתי ימות [עקרונות אתיים] נוספות, סטיה (אמיתות) וברהמצ'ריה (פרישות מינית), שאף אותן הפך לחלק בלתי נפרד מחייו ומשנתו. (עמ' 93)

כלומר עבור המהאטמה הכל קשור בכל, וכדי להשיג אמת ואי-אלימות יש גם להמנע ממגע מיני. ניתן לנחש שגנדהי הסתמך בגיבוש השקפתו הדתית על הטקסט היוגי המצוטט מעלה, או על אחד מפרשנויותיו, ובכל אופן לתוך כל הסיפור הזה נכנסים ה"ניסויים" המיניים שלו עם אותן נערות. וכאן אנחנו מגיעים לטפס (סעיף 2.43 לעיל).

אם נשער שעבור גנדהי הזיהומים הם התשוקות, ובראש התשוקות החשק המיני, הרי שהדרך להתגבר עליהן היא לשרוף אותן בעזרת החום של הטפס. על פי הספר שלעיל(1) גנדהי הודה שעבורו ההתמודדות עם התשוקה המינית אינה המנעות מפיתויים, אלא העמידה האקטיבית בפניהם. המאבק מול היצר הוא עבודת הטפס, הוא שמוליד את החום, והוא זה שמטהר את הפרט מזיהומיו.

וכאן אנחנו מגיעים אל העיקר: גנדהי לא רצה להתגבר על החשק רק בשביל עצמו. כפי שכותב Stanly Wolpert בספרו שלו על המהאטמה(3), גנדהי טען בפני Nirmal Bose ש

יש קשר בלתי ניתן לביטול בין בחיים הפרטיים, האישיים, ובין אלו הציבוריים. [...] אי אפשר להתעלם מחריגות פרטיות מהדרך הראויה. (עמ' 229)

והוסיף:

אם אתה משוכנע שאתה צריך לעקוב אחרי הקשר שלי עם מאנו, עשה זאת, ואם תמצא פגם, אנא הראה לי אותו. (שם)

איזה פגם כבר אפשר למצוא בכך שגבר מזדקן מפשיט נערה צעירה לצורך התרגולות היוגיות שלו? גנדהי היה בטוח בצדקת דרכו.

אבל מעבר לזה, העיקר עבורנו הוא שהשלמות האישית של גנדהי היתה המפתח לשלמות הציבורית בעיניו, והשלמות הציבורית היתה בסופו של דבר מטרתו: בנייתה של הודו, שחרורה מהכיבוש הבריטי, איחודה תחת מנהיגות ראויה. הקשר של אבי האומה ההודית עם מאנו (ואחרות) היה עבורו מקור לעוצמה פנימית, מיסטו-מאגית, שבה התחמש כדי להתנגד לבריטים, ולעמוד מול הקולות שרצו לחלקה (לפקיסטן, בנגלדש וכו').

לצורך מפעל עצום זה הוא היה צריך טוהר, וכוח. את אלו קיבל לדעתו מתוך העמידה בפיתוי שעוררו בו הנערות העירומות במיטתו, כלומר על ידי הפקת טפס. אכן, בביקורת שבוול-סטריט ג'ורנל מצוטט גנדהי כמאוכזב מכך ש"האיבר ממשיך להיות מגורה" – דהיינו לא רק שלא רצה לשכב עם אותן נערות, הוא אף ניסה להגיע למצב שהוא כלל לא יהיה מגורה. (ולא, הוא לא היה יכול פשוט לחשוב על כדורגל. כל העניין הוא ההתמודדות, שכחתם?)

מיסטיקה ומין, שניים אוחזין

אבל רגע, זה עוד יותר מעניין מזה. כי יש קשר אינטימי בין טפס למין – גנדהי, או נכון יותר פטנג'לי, נגע בעניין בול בנקודה של המצח. בזכרוני עולה אחד מספרי העיון הטובים (הרגישים, העמוקים, היצירתיים, מאירי העיניים) שקראתי מימי: God Inside Out: Śiva's Game of Dice של דון הנדלמן ודוד שולמן(4), בו שני החוקרים מפליאים להסביר את ההגיון מאחורי העולם המיתולוגי השייוויסטי.

כלומר הם מנתחים את המיתולוגיה אודות האל שיווה, מלך היוגים. תוך כדי כך מגיעים למסקנה שהטפס הוא תמיד דינמי, נוזלי וממיס-גבולות. מזכיר משהו? הנה:

טפס ואירוטיקה אינם שונים מהותית. למעשה, טפס מוביל באופן טבעי את ה- tapasvin [כלומר, אפשר לומר, הטיפוס המטפס] כלפי איחוד אירוטי עם האחרות האבודה שלו או שלה. (עמ' 163)

מתוך דבריהם של שולמן והנדלמן ניתן להבין כי מין ומיסטיקה מכוונים לאותו מקום, ומתחרים על אותן אנרגיות. המיזוג והזיווג שאנחנו שואפים אליהם, ההמסה ומסמוס הזהות שאנחנו חושקים בהם יכולים לבוא או על ידי איחוד פיזי של שני גופים לכדי גוף אחד, אנדרוגיני ושלם, בו הפורקן (אל) החיצוני מדביק את החלקים לכדי בשר אחד; או על ידי המסה פנימית של החשק השואף החוצה, ועל ידי כך גם מסמוס של הזהות המינית הנבדלת, כלומר על ידי התכוונות (אל) הפנים שמבשלת ומעכלת כל סממן המעודד החצנה ועל ידי כך הופכת את הפרט ליצור אנדרוגיני בעצמו, ולכן שלם.

הטפס, על כן, דומה לעונג המיני, רק הפוך לו: הוא פונה פנימה ולא החוצה, מכאיב ולא מענג. אבל מטרתו זהה: להעצים את הפרט על ידי הפיכתו לשלם, כלומר על ידי הפיכתו ללא-פרט, ולכן לאחד.

גנדהי ויתר על המין עבור הטפס, אבל מטרתו היתה דומה לזו של הבוחר לקיים יחסי המין, גם אם יומרנית הרבה יותר. את האנרגיה המינית בחר גנדהי להפנות פנימה, להפנימה, וזאת דווקא כדי להעצים את כוחו, על מנת שיהיה מסוגל לחולל שינויים מפליגים בארצו, בעולם, בהיסטוריה. הפניה פנימה היתה מכוונת בסופו של דבר החוצה, להפרות ולהוליד שינוי במציאות. אחרים פשוט עושים ילדים. אולי לא מפתיע אם כן שלילדיו ממש היה גנדהי אבא נוראי.

ואפולוגטיקה אחרונה למהאטמה

גנדהי היה טיפוס קיצוני. הוא פגע באנשים שסביבו, בראש ובראשונה בבני משפחתו. הספר החדש שיצא מדגיש את חטאיו הרבים. אבל בסופו של דבר, לשפוט אותו על פי סטנדרטים רגילים פירושו לא להבין אותו, ואת מה שהוא.

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. כתבתי פעם שגנדהי לא היה אדם, אלא קדוש, וקדוש הוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרים של קדושים אחרים (אברהם, ישו, הבודהה וכו'), מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, תרתי משמע.

כלומר יש משהו לא הגון בכך שאנחנו מצד אחד שמחים שהאנשים האלה משנים את העולם, ומצד שני כועסים על זה שהם עצמם שונים ומשונים. ועוד: בניסיון למצוא בהם פגמים יש גם התחמקות שלנו מהאידיאל החשוב שהם מציבים לנו.

כל זה כמובן לא נאמר כדי לתת רישיון אפריורי לכל חוזה-הוזה עם שיגעון גדלות לפגוע בכל מי שסביבו, אלא רק כדי לומר שבמבט רטרוספקטיבי על אדם שהשפיע בצורה מרשימה על המציאות, אין מה להיות מופתעים, ובודאי לא מזועזעים, מכך שהיו לו צדדים משונים. לכן ביוגרפיה על אדם כזה, אם היא לא הגיוגרפיה, צפוי שתהיה פיקנטית, ולא להפך.

—

(1) Kathryn Tidrick, I.B.Tauris, 2007.
(2) כל הפסוקים הם מהתרגום החדש של דני רוה (וההשלמות בסוגריים מתוך פרשנויות קלאסיות ומודרניות על הטקסט), מתוך הספר חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי (הקיבוץ המאוחד, 2010), ספר יפיפה שנדמה לי שלא זכה לתשומת הלב שמגיעה לו, ובו הרהורים פילוסופיים של רוה לצד תרגום חדש מהמקור של הטקסט החשוב הזה. מומלץ מאוד.
(3) Gandhi's Passion: The Life and Legacy of Mahatma Gandhi, Oxford, 2001. את רוב הספר הזה לא קראתי, אבל ממה שקראתי אני יכול לומר שהוא גולש קצת לכיוון ההגיוגרפי.
(4) Oxford, 1997

ועוד משהו קטן: מי שרוצה להתפלש ביתר שאת בהכפשות מרושעות על גנדהי יכול למצוא אותם במאמר הזה – pdf – שפורסם ב- 1983, במגזין Commentary, ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך, מלא בהשמצות, חלקן מבוססות על אמת וחלקן על חוסר הבנה של התרבות ההודית. נותר רק לשאול אם גנדהי היה תובע את גרנייר על דיבה לו היה חי.

ועדכון מהחזית המשפטית: טובלי, לסטר, עו"דינם וכל צוות הבוראים הגלקטי ספגו אתמול מפלה קשה בבית משפט השלום בחדרה. אכן, ניצחון ראשון וחשוב לעבדכם הנאמן ולחופש לבקר את הדרוש ביקורת, וכמובן שפירוט יבוא בהמשך, בע"ה ביום א'. בינתיים רק אומר שדרישתו של טובלי שאוריד את הפרסומים עוד לפני המשפט נדחתה בבוטות על ידי כב' השופטת, ונפסקו לטובתנו 5000 שקלים הוצאות משפט. התביעה כרגע עדיין מתנהלת.

לא לזה התכוון ניטשה כשאמר שאלוהים מת. לא להודי כחוש עם תספורת אפרו, מירקל-מן מזדקן שמוכר קסמים ברופי ומסרים ניו-אייג'יים עם קמצוץ קארי. לא לקדוש משונה שבארצם של היוגים המסוגלים למות ברצונם, ישובים בתנוחת לוטוס ונושפים אויר אחרון, אפילו לא היה יכול לחזות את מותו בדיוק של עשור. אבל תהיה זו טעות לחשוב שזה כל מה שהיה סאתיה סאי באבא . ממשלת הודו, למשל, חשבה שהוא חשוב מספיק כדי לתת לו לוויה ממלכתית

ההודי עם הטורבן שעושה "נמסטה" עם הידיים מול ארון הזכוכית הוא ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג'. לשמאלו עומדת סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראשי הממשלה לשעבר, ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו בעת הזאת (וכמעט תמיד). הגופה בארון הזכוכית שייכת לסאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. ללמדנו שמותו של סאי באבא הוא אירוע בסדר גודל לאומי בהודו, מדינה שמניין אזרחיה הרבה מעל מיליארד איש. סאי באבא כזכור חלה לפני כחודש, ומת מקריסת מערכות ביום א' שעבר. בן 85 היה במותו. הוא התנבא שיחיה עד גיל 96.

באשרם של סאתיה סאי באבא, ביקרתי לראשונה ולאחרונה לפני 14 שנים. שהיתי בו כמה ימים, תחילה בצפייה לבואו של איש האלוהים, ואחר כך בצפייה ל"דארשן", כלומר להזדמנות לראותו, אקט שנחשב בהודו למבורך ומיטיב. והוא הגיע, ונראה. ישבתי לי בין 15,000 מאמינים, באולם עצום בפותפרתי, קצת צפונה לבנגלור, כיתות כיתות, על הריצפה בריבועים, כאשר בין הקבוצות יש מעברים, שתי וערב, שבהם צעד סאי באבא. הוא היה הולך לאן שנשאה אותו הרוח, לא ליד כולם כמובן, אבל לידי הוא הלך, ואף לקח מידי מכתב שכתבתי לו (זה הנוהל). במכתב, שכתבתי בעברית (אם אלוהים לא יודע עברית, מה הוא כן יודע?), הודתי לו על האירוח באשרם, על החיים הטובים שיש לי, וביקשתי שישמור על משפחתי ועלי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל משפחתי ואני די בסדר.

ימי באשרם העצום היו נעימים, אבל לא ממש מעניינים. "אני בחדר עם עוד חמישה חברה מכל העולם (אחד מסלובקיה)" כתבתי ביומן שלי מאז (11.4.97) – האשרם יכול להלין עד 10,000 מבקרים. וגם "ארוחת בוקר במזנון האוכל המערבי היתה בת, בת זונה (דייסה, סלט פירות, טוסט עם גבינה, טוסט עם חמאת בוטנים, עוגה וקפה – 18 רופי)" – כלומר כשקל וחצי. גם זה עניין אותי בהיותי בן 22. אבל הנה כמה דברים יותר מעניינים:

אני ממש מתלבט בקשר לסאי באבא. מצד אחד, כולם פה מאמינים שהוא אלוהים וכנראה שיש לו באמת כוחות מיוחדים (היום בבוקר ראיתי אותו "בורא" ויבוטי, כלומר אפר קדוש). מצד שני, גם ללאמה זופה כולם האמינו [בקורס במנזר טיבטי שבו הייתי לפני כן], וגם לשבתאי צבי, מהר באבא, הרבי מליובאוויטש ועוד ועוד… וכוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר. היום דיברתי עם אחד מארה"ב שאמר שבאבא אמר בפירוש שהוא לא המשיח היהודי אבל שזה יגיע. עוד הוא ניבא שגלגול חדש של מוחמד יוולד על איזו אבן שהיתה משמעותית בגלגולו הראשון ויביא סוף לקונפליקט היהודי-ערבי. הלוואי. בכל אופן, מחר יום הולדת לראמה. מזל טוב.

האם היו לסאי באבא כוחות מיוחדים? אני עדיין מאמין שכן, למרות סרטונים לא מעטים (למשל זה) שמראים שרבים מה"ניסים" שהציג היו לא יותר מאשר תעלולי קוסמים דרג ז'. אני משער את זה ממגוון סיבות. למשל, מפני שכילד בן 14 הצליח להדהים מספיק אנשים כדי לעלות למעמדו הנוכחי, וכן, למשל, מפני שדמותו של באבא הופיעה בחלומותיהם או בביתם(!) של אנשים רבים, מהם כאלה שלא ראו אותו או שמעו עליו מעולם, והיא זו שמשכה אותם אליו (אני זוכר איך אישה מערבית אחת, שהאשימה את באבא בניצול מיני של בנה,* מספרת בראיון ל-BBC שהוא היה פוקד את חלומותיה, עד שפעם במקרה ראתה תמונה שלו ומיד זיהתה את האיש מהחלומות. כך הגיעה אליו עם משפחתה). כמובן, זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר.

אז מה כן היה לסאתיה סאי באבא? לא לאיש, אלא לתנועה העצומה שהוא בנה והנהיג? סאי באבא נמנה עם אותם מנהיגים רוחניים הודיים מודרניים (היו כבר כאלה במאה ה-19) שמוצאים בכל הדתות ביטוי לאותה אמת, אותה אמת שההינדואיזם מציג לדעתם בצורה הברורה ביותר. על סמך הנחה זו (ושמא היה זה לא יותר מתרגיל שיווקי) בנה באבא תנועה אוניברסליסטית ופרניאליסטית, וטען שמכיוון שכל הדתות מדברות על אותה אמת בסיסית (האמת שהוא הציג) הרי שאין טעם לריב, ויש טעם לעבוד במשותף את האל.

סאי באבא עצמו היה מעודד את מאמיניו הלא-הודים להמשיך ולעסוק בחיי הדת המקוריים שלהם, לבד מתוספת האמונה בו כהתגלמות האלוהים. כפי שמעיד הציטוט מהיומן שלי, ממילא היה לו מה לומר על כל דת ועל כל סכסוך בין דתי. מצד שני, הוא הצהיר שמשימת חייו היא להחזיר לגדולתה את הדת הוֶדית, והודו היא על פיו "המקור של כל המוסר, הרוחניות והחוכמה בעולם" – כלומר, הוא לפני הכל ואחרי הכל הינדי נאמן.

תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב.

קשה לדעת כמה אנשים בעולם מאמינים בסאי באבא, כי קשה לקבוע מי הוא מאמין שלו. האם אדם שמציב במקדשו הפרטי במטבח הבית, לצד פסלון של גאנש ופסלון של לקשמי, גם פסלון של סאי באבא הוא מאמין? או האם רק מי שעובד את באבא אישית וממרר עכשיו בבכי על מותו הוא מאמין? בהודו גם אם אתה אלוהים הרי שבסך הכל גם אתה אלוהים. בכל אופן, ההערכות נעות בין 6 מיליון ל-37 מיליון, מאמינים, ביניהם מספרים מרשימים של פוליטיקאים, שופטים, אנשי עסקים וספורטאים מפורסמים. לורנס באב קובע שסאי באבא הוא "איש האלוהים/הקדוש הבכיר של המעמד הבינוני, גבוה-קאסטה ודובר אנגלית של הודו" (בספר Redemptive Encounters: Three Modern Styles in the Hindu Tradition). ראו כאן כמה סיפורי ניסים מפי משכילים. וכאן אנחנו מגיעים לחשיבות שלו לחיי הדת בהודו כיום.

ביום רביעי נערכה הלוויתו של סאי באבא, בהשתתפות אנשי ממשל, לצד חצי מיליון מאמינים. ראשית נורה מטח יריות מ-21 רובים, על פי כללי הטקס של הדת האזרחית ההודית. אחר כך בא תורן של הדתות הישנות יותר, ומול ארונו מולמלו פסוקים מכתבי הקודש של הנצרות, האיסלאם, הסיקיזם, הבודהיזם והיהדות (אני מת לדעת מי הרב שעשה את זה). לאחר מכן ברהמינים זימרו פסוקים מהודות, מים מנהרותיה הקדושים של הודו הותזו על הארון, ולקינוח נשפך עליו גם שתן פרה. באבא עצמו נקבר ולא נשרף, בהתאם לנוהג לגבי קדושים בהינדואיזם. כל זה רק אחרי ביקורו של ראש הממשלה כמובן.

אז מה נתן לסאי באבא מעמד של מוסד מדיני? מצד אחד, הצלחתו הפנומנלית. לפני מותו חלש באבא על אימפריה עצומה של מפעלי רווחה (בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי, בניית תשתיות לכפרים), ומאמיניו פתחו מעל אלף נציגויות ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. הערך הכספי של הארגון שהוא עמד בראשו הוערך בעשרה מיליארד דולר, והוא עצמו, כאמור, הוערך כאל חי. לא רע לילד הודי עני שבגיל 14 הכריז שהוא גלגולו הנוכחי של קדוש מוכר והתחיל מיד לעשות ניסים. זו בעצם הגרסה ההודית לחלום האמריקאי.

דבר נוסף שעזר לו מאוד הוא שהוא הטיף לשלום בין-דתי מחד, ושמר היטב על הגבולות בין דת למדינה מאידך (למרות שלחצו עליו, הוא הגורו הגדול היחיד שסירב, למשל, להתייחס למריבה בין הינדים למוסלמים בנוגע למסגד באיודיה). עבור הממסד בהודו הדמוקרטית שני אלה חשובים מאוד. שילוב הסגולות האלה, וכישרון לא מבוטל ביחצנות וניהול קהל, הפך את סאי באבא לקדוש ההודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים.

ומה עכשיו? ספר מעניין שנקרא When Prophets Die מציג אוסף מאמרים על גורלן של תנועות רוחניות מודרניות כאשר נביאן המייסד מת. הבעיה עתיקה כימי הבודהיזם והנצרות: איך להמשיך להחזיק תנועה דתית שהתבססה על הנהגה כריזמטית – ללא ההנהגה הכריזמטית. בהקדמה לספר קובע J. Gordon Melton, מחלוצי חקר הניו-אייג', שבניגוד אולי לצפוי, רק במקרים נדירים מותו של הגורו מביא להתפרקותה של הקבוצה. הדבר מתרחש כמעט רק כאשר הקבוצה נמצאת בשלביה הראשוניים, וטרם הספיק למסד לעצמה מבנה ודוגמה אמונית ברורים. לאחר שאלו נוצרו, אין בעצם הכרח במנהיג הרוחני. ההנהגה הכריזמטית עוברת להנהגה הבירוקרטית, במושגיו של מקס ובר.

לתנועתו של באבא, אם כן, לא נשקפת כל סכנה. מדובר במערכת מבוצרת של פקידוּת בירוקרטית, ממש קונצרן. עוזרו או אחיינו יתפסו את ההנהגה בפועל, ובכוח סאי באבא ימשיך להיות הרוח שבמפרשים.

אולם אין ספק שהאובדן עבור מאמיניו הוא גדול. אמונתם באלוהותו היא ממשית ועצומה – ובל נשכח שמה שמייחד את האמונה באלוהים הזה היא מערכת יחסים האישית מאוד עם מאמיניו, המתקיימת על ידי ראיית האל ממש, בהופעתו בחלומות או חזיונות, ובפגישות אישיות שהיה מעניק – צ'ופר מתוק ומבוקש מאוד כמובן. "מאמיניו של בהגוואן סאתיה סאי באבא מגדירים בצורה מוחלטת את זהותם העצמית על ידי פנייה למערכת היחסים שלהם עם באבא", כותב נוריס פאלמר במאמר על התנועה בספר Gurus in America. ויחד עם זאת, לא צריך לדאוג. עבור המאמינים התחליף לראיית באבא תהיה העליה לרגל ל'סמאדהי' (כלומר ה'ציון') שלו, שיהפוך לאתר קדוש ומעיין נובע של ניסים ונפלאות. חזיונות של דמותו ימשיכו כמובן ללא הפרעה.

סאי באבא מת, יחי סאי באבא

לא רק זה, אלא שבאבא הבטיח שאחרי מותו הוא יתגלגל בגוף חדש, והחסידים כבר מצפים לכך . הגלגול הבא אמור להתחיל בתינוק שיימצא נטוש על נהר Kaveri הקדוש. שמו יקרא פְּרֵמָה סאי באבא, והוא צפוי להתגלות או בשנה הבאה, או ב- 2019 או ב-2030 (יש מעט בלבול מכיוון שבאבא מת לפני הזמן). נקווה שהנבואה לא תעודד נטישות המוניות של תינוקות על גדות אותו נהר. כך או כך, יש למה לצפות.

ומה עם הנבואה שכבר נכשלה? בכל זאת, סאי באבא התנבא שיחיה עוד 11 שנים, וממילא אמר גם שהוא יכול לחיות ולמות כרצונו. ברשימה הקודמת על העניין, כשהוא היה רק חולה, הבאתי ציטוט של חסיד פולני שטען ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני". זה הזכיר לי את ריקודי חסידי חב"ד תוך שירת "דער רעבע איז געזונט" קולנית כאשר הרבי מליובאוויטש לקה בשבץ. גם מיד אחרי מותו היו חסידים שטענו שזהו רק מבחן אמונה, והרבי יקום בקרוב מאוד לתחייה. מאז עברו 17 שנה, ואין סימן לתחיית המתים. השאלה היחידה, אם כן, היא מה יהיה תירוץ התיאולוגי שינתן לכשלון נבואתו של הבאבא. אם מישהו שומע על משהו, שיאמר.

—

* בקשר לאותן האשמות חמורות בניצול מיני של נערים – אני מאמין שהן מבוססות, והייתי רוצה לעמוד על התגובות השגורות של המאמינים להן. חלקם מכחישים הכל כמובן – העובדות שונות לחלוטין. חלקם מתרצים זאת בכך שהם טוענים שמדובר ב"טיפול טנטרי" שהעניק באבא לחסידיו הצעירים, שהיו כנראה זקוקים לו במיוחד (מזכיר לכם מישהו?) – כלומר העובדות הן אכן כך, אבל פרשנותן שגויה. התגובה מהסוג השלישי לכך היא שוב הודאה בעובדות, אך במקום לנסות למצוא להן הסבר מיטיב, יש משיכת כתפיים ותמיהה על עצם הרצון שלנו לשפוט את אלוהים. נכון שהוא עשה כך, אבל מי אנחנו שנתיימר להבין את מעשיו של האל? כאן, אם כן, כפי שכותב נוריס פאלמר הנ"ל, "אלוהותו של באבא מקבלת תוקף מעצם העובדה שהוא חורג מהתפיסה שלנו על מה שראוי – וככל שהחריגה גדולה יותר, כך ודאית יותר אלוהותו". וגם זה מזכיר אי אילו תנועות רוחניות קרובות יותר אלינו.

[עוד דבר: למתעניינים, לרגל מותו של באבא, כתבה טובה שמספרת גם קצת על סצנת הניו-אייג' בהודו]

טו בי פרפקטלי פראנק

כשיש חוק, יש חטא – בזה לפחות צדק פאולוס. כשיש חטא, יהיה מי שיתרגש במיוחד מלחטוא – בזה לפחות צדקו הוגי הטנטרה. והתרגשות אינה דבר שראוי להתייחס אליו ברוגע – היא מלהיבה אנשים, ואנשים יהיו מוכנים לעשות הרבה בשביל להתלהב. לחטוא למשל.

יעקב פראנק הלהיב אנשים רבים. הוא גם הכעיס מאוד אנשים רבים אחרים. חלק לא קטן ממנעד הרגשות הזה התעורר מכיוון שיעקב פראנק עבר, במכוון ובשמחה, על החוק היהודי. ובמאה ה-18 זה היה עוד הרבה יותר מלהיב ומכעיס מכיום.

רבים נטשו את חוקי הדת באותם ימים של חירות אזרחית בתולית. מי מפני שאימץ תפיסה דאיסטית, על פיה יש אלוהים, אבל לא באמת איכפת לו אם כן או לא אוכלים כשר; ומי מפני שסתם נמאס לו, וכבר אי אפשר היה לכפות עליו את המצוות כבעבר. גם לאפשרות להתענג על מעשים שהיו בעבר אסורים היה תפקיד לא קטן בתהליך החילון.

בכלל, הרעיון שיש לדחות את התשוקות "התחתונות" כדי להעפיל אל העולמות העליונים הלך ואיבד אהדה בעידן הנאורות. תמונת העולם החדשה, שהציגה את התאוות שלנו כעניין טבעי ונורמלי, גרמה לאמונה שמדובר בכוחות דמוניים שיש להזהר מהם להיראות מגוחכת, והותירה את חוקי הנידה, שמירת הברית ושמירת הנגיעה ללא גב תיאולוגי שנתן מוטיבציה לשימורם. אבותינו תמיד חטאו, אולם עכשיו הם היו יכולים לעשות כן ללא פחד או יסורי מצפון.

אבל למי שלא הספיקו חטאים פשוטים, או למי שהאמונה הדאיסטית נראתה, איך לומר, קצת פרווה, סיפק יעקב פראנק (1726-1791) מסגרת סמכותנית בתוספת נימוק תיאולוגי מפתה שהתבסס על ההגיון המשיחי של השבתאות. אצלו החטאים היו לא לתיאבון, אלא להכעיס. פראנק היה מורד מטבעו, והסמכות הרבנית נראתה לו כממסד רודני שיש לשבור. נדמה שהשבתאות שלו היתה יותר התרסה כנגד ההלכה מאשר ניסיון כן להביא את הגאולה. הנה משפט שתמצת את קריאת המרד שלו:

כל הדתות, כל החוקים, כל הספרים שהיו עד עכשיו ומי שקורא בהם, נמשל למי שהופך את פניו אחורנית ומביט בדברים שמזמן מתו. כל זה יצא מצד המות, אך החכם, תמיד עיניו בראשו, ועליו להביט רק במה שלפניו. (ספר דברי האדון, pdf, סעיף 70).

והוא היה החכם שאחריו ציווה ללכת – היום היינו קוראים לו "מנהיג כת". פראנק גם בהחלט השתדל להיות יצירתי בצורות שביזה את המסורת ממנה הגיע:

כשבאתי פעם לבית הכנסת בסלוניקי נמצאו שם כ1200 בעלי בתים. כשהגיע זמן קריאת התורה ואחד הגבאים צריך היה להתחיל להזמין את פלוני בן פלוני לתורה. קראתי בקול חזק: אל יעיז שום איש לעלות על הבמה הזאת כי אמוטט אותו כאן במקום! כולם התפלאו התחילו לצעוק [...] תפסתי את הדוכן וצעקתי את הראשון שיעיז לעלות בזה ארצח. אחר כך לקחתי את ספר התורה ושמתי על האדמה הערומה הורדתי את המכנסיים וישבתי באחוריים חשופות עליה, וכל היהודים כשראו כי לא יועילו הלכו. (ספר דברי האדון, סעיף 19).

בנוסף, פראנק אהב מאוד נשים, בכל מני צורות. הוא ראה את הנשי ככוח אלוהי בעל פוטנציאל גאולי, ובהמשך לכך נהג לארגן אורגיות. בליל ה-27 לינואר 1756 הוא נעצר יחד עם עוד שבעה מחסידיו לאחר שקולות רמים עלו מבית שבו עסקו בפעילות גואלת מבחינתם. "האנשים והנשים ערומים מרקדים ביניהם ומזמרים בקולות", סיפר עד לאירוע.

כפי שכתבתי בקצרה כאן, לאחרונה יצא לאור ספר חדש ומקיף על התנועה הפראנקיסטית, מאת פאבל מצייקו, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. הספר, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816 ("הערב הרב: יעקב פראנק והתנועה הפראנקיסטית, 1755-1816), יצא בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה. לרגל האירוע המרגש שאלתי אותו כמה שאלות, שנאספו לכדי הראיון הבלעדי הבא.

פראנקלי מיי דיר

הספר שלך על יעקב פראנק הוא בעצם המונוגרפיה האקדמית הראשונה בנושא –
הספר שלי אינו המונוגרפיה האקדמית הראשונה על פראנק. מונוגרפיות כאלו נכתבו, בין היתר, על ידי אלכסנדר קרויזר ומאיר בלבן. האמת היא שהספר שלי הוא הראשון בו נעשה שימוש בכל המקורות המצויים, כולל אלו שטרם נחקרו (למשל מקורות מהארכיון הסודי של הוותיקן). מעבר לכך, במחקרי אני עושה דבר שלא נעשה לפני כן, דהינו, אני קורא ספרות קבלית ורבנית בעברית, ארמית ויידיש בתוך ההקשר של דוחות נוצריים בפולנית, לטינית, איטלקית וגרמנית. חוקרים יהודים חקרו מקורות יהודיים, חוקרים נוצרים חקרו מקורות נוצריים אך אף אחד מהם לא ניסה לעשות בחינה משולבת של כל המקורות.

אה, תודה. אם כן, הייתי רוצה לשאול אותך, אחרי ש"בילית" זמן כה רב עם פראנק וחסידיו, מהי דמותו כפי שנחשפה לעיניך? איזה סוג של אדם הוא? האם הוא מורה רוחני ששאף לטוב? האם הוא סוטה מין וסאדיסט? האם הוא אדם דתי ביסודו, או דווקא חילוני, או אנארכיסט? אם היית פוגש אותו, האם היית רוצה להיות חבר שלו, או להמליץ לו על פסיכיאטר טוב?
באשר לפראנק, בעיני הדבר שהכי מעניין בו הוא העובדה שהוא אינו נופל באף קטגוריה קיימת. הוא לא משתלב בדיכוטומיות כמו "דתי" או "חילוני": במובן מסוים הוא גם דתי וגם חילוני אך בו בזמן לא זה ולא זה. אם ישנו דבר שכדאי ללמוד מפראנק הוא שההבחנות הפשטניות המודרניות בהן אנו משתמשים, פשוט אינן חלות על המציאות הקדם מודרנית. הוא פשוט אינו משתייך לאף קבוצה, שאליה היינו רוצים לשייכו.

השם שלו מסמל את חוסר השייכות שלו: בשפות מזרחיות כמו תורכית, ערבית או פרסית, המילה פרנק, איפראנדי או פראנגי, משמעותה תייר שמוצאו מהמערב, נוצרי אירופאי (או יהודי אשכנזי) ואילו ביידיש משמעותה יהודי מזרחי. כפי שכתבתי בספר:

בכל מקום אליו הגיע הוא נשאר זר, אאוטסיידר, בעודו שובר גבולות ומעורר מחלוקות… הוא היה יהודי אשכנזי בקרב ספרדים, ספרדי בקרב אשכנזים, פולני בקרב תורכים, תורכי בקרב פולנים, בור ונבער בקרב למדנים, למדן בקרב כסילים, מאמין בקרב ספקנים, מופקר בקרב אדוקים. לאחר המרתו ב-1759, הוא עדיין נתפס יהודי בעיני הנוצרים ובו בזמן נחשב נוצרי בקרב היהודים.

ולגבי החלק האחרון של השאלה- אינני עוסק בפסיכולוגיה בגרוש.

בהחלט. אז מה לדעתך היה סוד הקסם שלו? האם פראנק היה כריזמטי במיוחד? או אולי היה בעל כוחות מאגיים? או שחסידיו באו אליו בעיקר משנאת הרבנות (ואהבת מין), ולאו דווקא מפני שהוא היה אישיות יוצאת דופן?
ללא ספק פראנק היה בעל אישיות יוצאת דופן עם הרבה כריזמה. אולם זה מאד פשטני לחשוב על אירוע היסטורי כלשהו ככזה הנובע מפעולות ומחשבות של יחיד, כריזמטי ככל שיהיה. פראנק חי בתקופה מרתקת ומורכבת: במחצית השנייה של המאה הי"ח העולם השתנה במהירות רבה יותר מאשר 300 השנים שקדמו לתקופה זו. ה"סוד" של פראנק היה יכולתו להסתגל לשינוי הזה ובמידה מסוימת לחזות אותו. הוא היה מבין אותם מעטים אשר הבחינו שאינם חיים באותו עולם בו חיו אבותיהם והציעו פתרונות יצירתיים משלהם בהתאם לרוח התקופה.

טרם קראתי את הספר, אולם ממה שעולה מהביקורות שסקרו עד כה את הספר, נראה שלפראנק היתה בראש ובראשונה בעיה עם הסמכות הרבנית. האם לדעתך הוא ביקש בעיקר לרסק את סמכותם של הרבנים, או שהיתה לו אולי סלידה מההלכה? ולמה? מה אתה חושב שהיה לו נגד הרבנים או ההלכה?
זוהי אי- הבנה. באמצע המאה הי"ח כמעט לכולם, חוץ מיחידים בודדים שהשתייכו לממסד הרבני והפיקו רווח כלשהו ממנו, היתה בעיה עם הסמכות הרבנית (או במילים אחרות, סמכותם של הרבנים היתה מצומצמת ביותר). לפראנק היתה בעיה עם הרבנים, כמוהו גם לבעש"ט ולאלפי מאמינים אנונימיים של שניהם. הפראנקיזם לא התפרץ בגלל שלפראנק היתה בעיה עם הרבנים אלא בגלל שהרבנים לא יכלו להכיל את פראנק עד כדי כך שהם פנו לדת ממוסדת אחרת, הכנסייה הקתולית, כדי שזו תעלה אותו על המוקד. למעשה הסיפור מתחיל כשהרבנים ניסו ליצור ברית עם הכמרים על מנת לייצר חזית יהודית- נוצרית נגד ה"מינים".

מה היה העניין המיוחד שהיה לפראנק עם המין הנשי? האם אתה חושב שהוא אכן האמין בגאולה רוחנית על ידי העצמת האישה, או החלק הנשי באלוהות? או האם היה מדובר יותר בעניין מיני? האם היית מכנה אותו פמיניסט?
האם אתה מכיר גבר כלשהו הראוי לשמו שאין לו עניין מיוחד במין הנשי? לי ברור שאם ישנה בכלל גאולה, היא באה דרך נשים. כך גם, אם יש בכלל אלוהים, היא אישה. אין כאן חידוש. המושג "פמיניסט" הוא אנרכרוניסטי ולא אלגנטי (וגם נשמע רע בעברית).

אילו אמצעים או תרגילים שימשו את פראנק כדי לפתח מבחינה רוחנית את חסידיו? האם הוא המליץ על טקסים מיוחדים? מדיטציה כלשהי? שימוש בחומרים משכרים? או שכל תורתו היתה פריקת עול מצוות?
זו שאלה קשה. אנחנו יודעים הרבה על התורות של פראנק אבל יחסית מעט על הפולחנים שלו. פשוט אין הרבה מקורות המתייחסים לכך. הפולחן המועט עליו אנו יודעים הוא פראי למדי. אבל יכול להיות שלפראנקיסטים היו גם ריטואלים הרבה יותר "נורמליים", אנחנו פשוט לא יודעים עליהם. האספקט המעניין ביותר בפולחן הפראנקיסטים הוא שילוב האלמנטים מדתות שונות. כך, למשל, יש פולחן המשלב בין שמחת תורה ומיסה קתולית.

בהמשך לשאלה הקודמת, האם היתה לפראנק לדעתך איזושהי תרומה חיובית לתרבות היהודית?
אני לא יודע. ומה היתה התרומה החיובית של התרבות היהודית לפראנקיזם?

בסקירה שלו את הספר, מעלה פרופ' שאול מגיד את ההשערה (כמובן, בעקבותך) שאם לא היתה מתרחשת אותה אורגיה ידועה בינואר 1756, שהעלתה את חמתם של הרבנים, ייתכן שהשבתאים היו מצליחים להתקיים לצד היהדות האורתודוקסית עד היום. האם אתה אכן חושב כך?
מעולם לא אמרתי זאת. פרופ' שאול מגיד הוא זה שהעלה את ההשערה. אני חושב שכתיבה היסטורית המתעסקת בשאלה "מה אם?", היא מהסוג הגרוע ביותר. אולי לא ניתן לכנותה כתיבה היסטורית כלל. אני לא יודע מה היה קורה אם… מה שאני כן יודע זה שה"אורגיה" לא היתה יוצאת דופן בזמנו אלא שבמקרים קודמים הרבנים העדיפו להשתיק את הפרשה. במקרה המסוים הזה, הם החליטו להפוך אותו לעניין ציבורי ולדווח על פראנק לרשויות הנוצריות. הדבר שהיה יוצא דופן הוא לא התנהגות הפראנקיסטים, אלא זו של המתנגדים. אני מקדיש שני פרקים בספר לניסיון לענות על השאלה למה.

לסיום: שבתאים יש עד היום, גם אם מעטים. יש כיום גם ניאו-שבתאים, כחלק מתרבות הניו-אייג' היהודית. האם ידוע לך על קבוצות פראנקיסטיות בימינו?
לא שאני יודע. ישנם אנשים שהם צאצאי פראנקיסטים אבל יודעים מעט מאד על ההיסטוריה של פראנק והתורות שלו. ישנם גם כאלה שמקבלים "השראה" מפראנק, ללא קשר משפחתי לתנועה הפראנקיסטית. הרצף המשפחתי נגמר במאה הי"ט.

תודה רבה.

ככככ

—

בארץ נמכר הספר בחנות הולצר ספרים, רח' יפו 91 (פינת רח' משיח), ירושלים.

חוסר המעש של הרבנים

אתמול צעדתי בהפגנה שהשתרכה מכיכר הסוס לבית ראש הממשלה בירושלים, בין אלפים רבים. הייתי בעשרות הפגנות בחיי, ואם אני צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיתה אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון. היה גיוון משמח של גילאים ועדות, והיו גם כמה חובשי כיפות. פגשתי את דוד גרוסמן, שמעתי שמאיר שלו היה. ראיתי כמה וכמה אנשי אקדמיה. וכמובן, זמרים למניהם לא היו חסרים.

מה שאין עדיין בהפגנות האלה הם מנהיגים דתיים (מנהיגים לא של המאבק כמובן, אלא של ציבור מסויים). אנחנו כמובן רגילים לאילמותם של רבני החרדים בכל מה שלא נוגע למגזר שלהם, אבל רבני ש"ס והרבנים הסרוגים לכאורה אמורים להתעניין במושאים חברתיים. האם הם עושים כן רק כשמדובר בגרעינים תורניים הומוגניים, שגריריהם בשכונות מצוקה למיניהן? האם רק כשמדובר ב"ריבוי הטבעי" בהתנחלויות?

מ"הרבנים הראשיים" אין כמובן מה לצפות לכלום. הרב אמסלם ואריה דרעי לא פוצים פה. הרב יעקב אריאל קרא להצטרף למחאה, אבל נדמה לי שהוא לא צעד אתמול. הגדיל (לא) לעשות הרב יובל שרלו, שטען לפני כמה ימים שמאבק אמיתי הוא מאבק שלא למען עצמך. מסתבר שעל פיו, למשל, השחורים בארה"ב לא היו יכולים להאבק למען עצמם, העניים בכל מקום לא יכולים להיאבק למען עצמם, לא יאה שהרופאים כאן נאבקים למען עצמם ותושבי גוש קטיף לא היו בסדר שנאבקו למען עצמם. תירוץ עלוב להשתמטות. אם כי היום הוא כבר כותב שאולי מדובר בתחילתה של "תנועת תיקון", ואם כן "אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל". יאללה כבוד הרב, זה הזמן לצאת לרחוב. מי יהיה הרב הראשון שיחזיק שלט? שיצעק? שיעלה לבמה וינאם? [תיקון: הרב שי פירון נאם בירושלים. כל הכבוד, ונראה אם זה סימן לבאות.]

כי זה מעבר להבעת תמיכה או הסתייגות. מדובר בחוסר מנהיגות. איפה רבנים כרב קוק שיצאו מהמשרד ונסעו ברחבי הארץ כדי לראות ולפגוש גם את מי שאינו בדיוק מתעניין ברבנות הראשית? איפה רבנים כאברהם יהושע השל בארה"ב, שצעד יד ביד (מילולית!) עם מרטין לותר קינג במאבק נגד הגזענות? איפה רבנים כרב הראשי לבריטניה, יונתן זקס, שדעתו נשמעת בקול ובהתמדה בענינים חברתיים?

האם אילמות הרבנים מסמנת ניתוק מתמשך מהלכי הרוח של הציבור? האם היא מסמנת הסתגרות בארבע אמות של הלכה ולכן, פרדוקסלית, חוסר מגע עם העולם המעשה? או אולי כל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? בכל מקרה מדובר בהחמצה אדירה של הזדמנות להפוך את עצמם ואת מעמדם לרלוונטי לציבור רחב יותר מאנשי שלומם.

ומילה אחרונה על "מטרת המאבק" וכל הג'ז הזה. מבחינתי המאבק השיג את מטרתו. מטרתו היא ההבנה של מעמד הביניים שהמדינה היא שלו. מטרתו היא להראות לממשלה שאי אפשר למרוח את כולם כל הזמן, ושמי שמנסה לעשות כן לא יבחר מחדש. נתניהו אמנם נלחץ מכל שטות, אבל הזיעה שהוא נוטף עכשיו היא היא מימוש מטרת המאבק: ההכרה חוצת המגזרים ששדרת מעמד הביניים שולטת בממשלה, ולא להפך. יש לנו כוח.

פלפלנותם של הנזירים הבודהיסטים

התמימות האוריינטליסטית שאפפה עבורי את הדת הבודהיסטית התנפצה כבר במפגש הראשון שלי איתה, בשהיה של חודש במנזר קופאן אשר ליד קטמנדו, לפני כ-15 שנה. אולי בהזדמנות אספר על הגיחוך וחוסר הנעימות שליוו את הלימוד שם. גם מנזר בודהיסטי, הבנתי אז, יכול להיות ממסד דתי אטום ודכאני. אף פעם, אם כן, לא היו לי יותר מדי אשליות בנוגע למושלמותה לכאורה של המסורת שהתפתחה ממשנתו של הבודהא (עם כל הערכתי העצומה לאיש ולמשנתו). אבל מעולם לא שיערתי שתהיה בלתי מושלמת עד כדי דמיון לכנסייה הקתולית.

מאמר מעניין ב-Chicago Tribune מביא כמה וכמה עדויות להטרדה מינית שעל פי הטענות הופעלה מצד נזירים בודהיסטים אסייתים שהיו במנזרים בארה"ב, כלפי אמריקאים. על פי הכתבה הנזירים נוהגים לפעמים להיעלם (כלומר לחזור כנראה לארצות מוצאם) אחרי שמוגשת נגדם תלונה, והמנזרים שלהם לפעמים אף עוזרים להם בנסיגה המהירה לג'ונגלים הסבוכים של ויאטנם או לכרכים הצפופים והמהבילים של תאילנד.

וכאן מגיעים שני עניינים מעוררי עניין. הראשון הוא שעל פי הכתבה במקרים כאלה (כמו למשל במנזר Wat Buddhadhamma ליד העיירה Willowbrook, שם הואשם נזיר בתקיפה מינית של גבר בן 30) הנזירים מאבדים את נזירותם, כלומר את סטטוס הנזיר, מפני שהם מואשמים בהפרת נדר הנזירות המינית שלהם. כלומר שלא כמו אצל הקתולים, החריגה מהכללים לא נחשבת לחטא בר תשובה.

ניתן להניח שבעוד שאצל הקתולים החטא הוא בסופו של חשבון המעשה האנושי והצפוי ביותר, אצל הבודהיסטים הוא נתפס כנפילה רוחנית וחורבנה החד-משמעי של הדרך הנזירית. כמו כן, אצל הקתולים יש מי שיסלח על חטאים. עבור הבודהיסטים הקארמה לא סולחת, ולא שוכחת.

העניין המעניין השני הוא מקרה שבו הנזיר המטרידן לא איבד את סטטוס נזירותו. זאת מקרה של נזיר מנזירי Wat Dhammaram, מנזר בשיקגו, שבמהלך סיור תיירותי במנזר כיבה את האורות, הרים את חולצתה של ילדה בת 12, ומישש את חזהּ תוך שהוא נצמד אליה בחוזקה. נציגם טען ש

"As long as we don't know any sexual intercourse, we have no reason to charge anybody on that ground … We were informed that he just touched body."

(אפשר ממש לשמוע את ההגייה התאילנדית, לא?) כלומר לא היו באמת יחסי מין, ולכן לא נכון להאשים את הנזיר בהפרת נדר הנזירות! מזמוז חזה של ילדה בת 12 אינו נחשב ממש "מין", ולכן אינו נחשב הפרה של הנדר הנזירי. ביל קלינטון היה שם קודם.

ומה מעניין בזה? מעניין הפלפול ההלכתי המצחיק. ולמה זה מצחיק? מפני שאחת המהפכות של הבודהה היתה לטעון בהודו של המאה החמישית לפנה"ס שברהמין אמיתי אינו מי שנולד למשפחה או לקאסטה הנכונה, אלא מי שיודע את עצמו ומגיע לשחרור רוחני אמיתי. ועוד לטעון, למשל, שמה ש"קארמה" טובה או רעה לא נצברת כתוצאה מהמעשה שאתה עושה בהתאם או לא בהתאם לדהרמה (שלך), אלא שהיא הכוונה שמאחורי המעשה (וראו על כך רשימה של ידידי אסף פדרמן). כלומר הבודהיזם העביר את ההלכה ההינדית תהליך של הפנמה, בו מה שמשמעותי נגזר מהמערך הנפשי, ולא מהפוזיציה או הפעולה הגופנית.

והנה צאצאיו הרוחניים של הבודהה, 2500 שנים אחריו, מקפידים על קוצו של יוד כדי להוציא את חברם זכאי. לא הכוונה של אותו נזיר היא העיקר מבחינתם, אלא האופי הטכני של הפעולה: חדר או לא חדר, מין או לא מין.זה לא שלא היו חוקים למסדר הבודהיסטי הצעיר מתחילתו – היו, ורבים. אבל התפלפלות "יהודית" כל כך יכולה לפתוח את הדמיון לאפשרות שחדירת הרעיונות הדתיים מתבצעת לא רק ממזרח למערב.

אוהד אזרחי הוא מהמנהיגים הבולטים ביותר בהתעוררות הרוחנית היהודית בישראל כיום. [...] החזון שלו לתחייה היהודית הפך למודל עבור קהילות והוגים אחרים [...] לאזרחי ידע מעמיק בטקסטים הקנונים והמיסטיים של היהדות. דבר זה ממקם אותו בעמדה ייחודית בהשוואה לחסידיו: הוא סוכן תרבות שמתווך בין הטקסטים היהודיים וקוראיו ותלמידיו הניו-אייג'יסטים. *

על אוהד אזרחי שמעתי כשחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, לפני כארבע-עשרה שנה. חיפשתי מקורות ומקומות לרוחניות בישראל, ושמעתי על "המקום" במצוקי דרגות, קהילה רוחנית שבמסגרתה הפעיל אזרחי את ה"ישיבה-אשראם", מעין מדרשה ללימודי רוחניות יהודיים. לכאורה מקום אידיאלי עבור מחפש רוחני טרי שכמוני, אלא שאז (למעשה, עד פסח תש"ע) נמנעתי מתוך עקרון מיציאה מתחומי הקו הירוק (שלא לצורך פעילות אנטי-כיבושית), ולכן לא הייתי יכול להגיע לשם.

מאז עברו שנים רבות. אזרחי, כמוני, עבר גלגולים שונים. בשלוש השנים האחרונות אני מכיר אותו יותר מקרוב, בפעיליות שונות וגם מתוך ידידות אישית, ולמדתי להעריך אותו מאוד. לבד מהיותו אדם טוב, ולבד מכך שהוא מקדיש את חייו לחיפוש ולימוד רוחני, אזרחי הוא תלמיד חכם גדול בתורת הסוד היהודית, ומקובל. בשנים האחרונות מתארגנת סביבו קבוצה לא מגובשת אבל כן מכוונת, וכעת הוא והם מקימים יחד מעין בית ספר גבוה לרוחניות יהודית תחת השם נביעה. במוסד החדש ישתדלו אזרחי ועמיתיו לקדם חזון יהודי מעניין ביותר (ג"נ: יש סיכוי שגם אני אלמד שם).

ברשימת התפוצה שלו כתב אזרחי כי

פעם היו בישראל בתי ספר לנביאים. התנ"ך מספר כי סביב שמואל הנביא וסביב אלישע הנביא התקבצו חבורות של "בני הנביאים" שלמדו בדיוק את זה: לדעת לפתוח את הנפש לקול הלחישה העדין של רוח הקודש, שהוא "קול דממה דקה" (כפי שאמר יהוה לאליהו). לדעת להקשיב לקול הדממה הדקה הזו, ולדעת להבחין בין לחישה קדושה זו ובין לחישתם ההרסנית של הפחדים והשטויות שלנו, הדמיונות, האשליות והשקרים העצמיים. כבר שנים רבות אני מייחל לחזרתו של בית הספר הזה, מרחב הלימוד של בני הנביאים ובנות הנביאות, שלומדים יחד את הקשב העמוק אל רוח הויה, דרך טכניקות מדיטטיביות ומוזיקאליות שונות, דרך המפגש המחודש עם רוח האלהים בטבע. לומדים את העצות של חכמי הדורות הקודמים, ולוקחים אותם בפרופורציה של שיקול השכל הישר.

ובמסמך אחר הוא מסביר את העניין בשפה יותר פשוטה:

בית הספר מציע תהליכים שכרוכים בלימוד עמוק של תורת הרוח העברית (קבלה, חסידות, תורת הנבואה וכדומה) תוך מפגש עם תורות אחרות (בודהיזם, סופיזם, שמאניזם ועוד). מפגש עמוק עם הטבע ועם הרוח הגדולה המנשבת דרכו, כולל שיטות שונות של עבודה מדיטטיבית ושמאנית. טקסים וריטואלים המשלבים תהליכים אומנותיים, ותהליכי יצירה שהם עצמם טקס טרנספורמטיבי המעורר השראה. וכן, עבודה מעמיקה בתחומי האהבה, המיניות ומערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים. והכל, כאמור, קשור בהכל.

מזה זמן רב מטיף אזרחי על הצורך למצוא נתיבים לתיקון שלושה מימדים שונים ביהדות: המפגש עם האישה, עם הגוי ועם הטבע (ובכלל זה הגוף). על פי אזרחי במהלך הגלות הארוכה התעוותה היהדות לכדי ניכור משלושת תחומים אלה, וכעת הגיע הזמן לתקן מצב זה. מתוך עמדה זו הוא מעוניין לקדם "תיקון עולם" חברתי ואקולוגי, תוך "לקיחת אחריות כוללת, על כל החיים על פני אדמות, ושאיפה לשלום שלם".

החזון של אזרחי, אם לדבר לרגע מחקרית, משלב געגועים ל"תור זהב" שלכאורה היה נחלתה של היהדות בעבר הרחוק עם שאיפה לחדש ימינו כקדם (קדם ממש). אולם זאת (בהתאם להיגיון של הרוחניות העכשווית) לא על ידי חזרה להקרבת קורבנות במקדש מרכזי בתיווך קאסטת כוהנים, אלא דווקא על ידי חקירת מעמקי נפשנו והתגייסות למסע רוחני טרנספורמטיבי לפרט ולכלל, תוך שילוב תובנות וטכניקות ממסורות רוחניות אחרות, וכל זאת תוך דגש שמאני, ניאו-פגאני. (ועל כל זאת גם כתבה רחל ורצברגר, מחוקרות התחום בארץ, במאמרה המצוטט לעיל).

כדי לברר על מה ולמה שאלתי את אזרחי על מה ולמה:

בצעירותך חזרת בתשובה, הפכת לחסיד בעלז, למדת כתלמוד בכולל, אחר כך כיוונת כוונות וייחדת ייחודים בישיבת המקובלים "שער השמיים" בירושלים, מאוחר יותר היית תלמידו של הרב שג"ר, ולבסוף, לפני שפרקת עול מצוות, היית מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג. ראשית אשאל, אם יותר לי, מה גרם לך, אחרי כל העושר שודאי קיבלת במסע המרתק הזה, לנטוש את הדרך ההלכתית-אורתודוקסית ולפתוח בדרך יהודית-עצמאית? מה היה חסר? מה לא התאים?
ראשית הרשה לי לתקן אותך: מעולם לא "פרקתי עול מצוות". פרקתי את עולו של הממסד הרבני ואת עולו של ה"שולחן ערוך" כמי שבסמכותו להגדיר את המצוות. הרבי מקוצק צחק פעם על מישהו שיש לו "יראת השולחן ערוך" במקום יראת שמים. אני הגעתי לצומת בחיים שבצד אחד היה חץ שמצביע לכיוון העולם הדתי, ולצד השני היה צד שמצביע לכיוון הקב"ה. והלכתי בשני. בחרתי בקרבת אלהים על פני להיות "בסדר" מבחינת העולם הדתי. בחרתי ללכת אחרי אותו קול פנימי שהביא אותי מתחילה אל היהדות. כי אותו קול עשה לי סיור מכובד בפנים ואמר לי – עכשיו צריך להמשיך הלאה. לא עזבתי. המשכתי הלאה, למחוזות שהיהדות עדיין לא הגיעה אליהם, ועם הזמן יש להניח שתגיע, בדרך זו או אחרת.

קצת פחות בצעירותך היית ממקימי וראשי קהילת "המקום", שהיתה ניסיון ליצור קהילה רוחנית במצוקי דרגות. האם היית מגדיר את הניסיון ההוא ככישלון? מה תביא מהניסיון שצברת שם לפרויקט החדש?
לא כל מה שמגיע לסופו הוא "כישלון". אני מונע כבר הרבה שנים על ידי הצורך ליצור סוג של מרכז לימודי רוחני יהודי אחר. זה הביא אותי להקים בשנת אלפיים את ה"ישיבה-אשראם" במצוקי דרגות, וכשעשיתי זאת אמרתי "זו טיוטא". אחד מרבותי אמר לי פעם: אנחנו כל החיים כותבים טיוטות. וקבלתי. אני אדם יוצר: כותב טיוטות, מנסה, מתנסה, מוחק וכותב מחדש. מנגן את אותה המנגינה שוב ושוב רק בסגנון חדש.

וחוצמזה המון דברים טובים הושגו בקהילת המקום. פרוייקטים נהדרים שרבים בציבור לא יודעים שהתחילו אצלנו. פרוייקטים שנהגו בבית המדרש שלנו או סביב שולחן השבת, והיום הם חלק מהנוף הרוחני בארץ. כמו למשל ליווי רוחני לחולים סופניים, שאת צעדיו הראשונים בארץ, כשזה עוד נחשב למשהו בלתי מובן לחלוטין – עשה דרכנו, ויש הרבה מה לספר על זה. או כמו פרוייקט המפגש היהודי-ערבי ביום העצמאות-יום הנכבה. מפגש שמנסה לראות יחד את שני הפנים של המטבע ולהביא לכך שאנשים, ערבים ויהודים, יראו את אלו שיש להם נארטיב שונה משלהם ויקשיבו לו רוב קשב. או בכלל הנושא של מעגלי הקשבה, שהגיע מאוהאי בקליפורניה ארצה דרך קהילת המקום. ועוד ועוד. כך שהרבה דברים ב"המקום" הצליחו מאד, וקיימים עד היום.

יחד עם זה – אם אתה שואל מה הולך להיות אחרת עכשיו אז התשובה היא פשוטה: אנחנו לא מקימים קהילה, אלא מכללה. בית ספר גבוה. וחוצמזה אני לא עושה את זה לבד אלא בשיתוף גמור עם עמיתי שמואל שאול, שהוא מורה חכם ועמוק, ומיוחד במינו, העומד יחד אתי בראש היוזמה של הקמת "נביעה", ועם עוד צוות מכובד של מורים שילמדו אספקטים שונים שכולם קשורים לעבריות בתפיסה שלנו, מפסיכולוגיה ועד אקולוגיה, משמאניזם ועד מדיטציה. מורים כמו השופט בדימוס שלמה שוהם, או הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי, כמו השחקן והליצן הרפואי ירון סנצ'ו גושן, או ד"ר מריאנה רוח מדבר, ועוד. יש צוות מרשים של מורים ומורות שכל אחד קליבר בתחומו.

אני חושב שלא קשה להבחין שמתחוללת בשנים האחרונות תחייה והתרעננות של התרבות היהודית בארץ, ואפילו הייתי אומר, של הרוחניות היהודית בארץ. האם נביעה היא חלק מזה? במה היא דומה ובמה היא שונה?
בודאי שנביעה היא חלק מההתעוררות הרוחנית בארץ, ומהעניין שיש לחלק נכבד מהמתעוררים רוחנית להכיר טוב יותר את המקורות היהודיים. אבל היא יחודית בכמה אספקטים מאד משמעותיים מכל מה שקיים בשטח. א. היא לא נמצאת תחת איזו תפיסה יהודית. לא יהדות דתית ולא יהדות תרבותית. אנחנו לא מנסים "לקרב לבבות לדת" וגם לא מעוניינים להעשיר את התרבות היהודית. זה ממש לא מעניין אותי. אדבר בשם עצמי: אני מורה רוחני. אותי מענינת ההתפתחות הרוחנית של עצמי ושל תלמידי. אני משתמש בכלים שבאים מהמסורת העברית, שכוללת את דרכם של הנביאים והמקובלים, החכמים, החסידים והכופרים, כדי לעזור להתפתחות הזו.

אני סבור שיש במכמני המסתורין העברי כלים טובים להתפתחות האדם באשר הוא, אבל במקומות אחרים לומדים את החומר היהודי ולא נוגעים בכלים הללו, או כי יש להם אינטרס דתי אפולוגטי, ולנו אין, או כי יש להם אינטרס אקדמי מנותק, ואנחנו שלא חייבים להגיש דין וחשבון לממסד האקדמי, חופשיים להיות גם אקדמיים במידה טובה וגם למרות זאת כן "מחוברים". יש מקומות שמפחדים מה"ניו-אייג'" ומרוחניות ומסתפקים לכן בתרבות יהודית, וזה ממש לא מוקד העניין שלנו.

לנו יש עניין להביא את הגישה העברית אל הרוח האוניברסאלית. לעזור לאנשים להתפתח, מבחינת התודעה והתפיסה והחיים, ולקחת אחריות טובה יותר על שלום כדור הארץ. זה לא רק לשחות בביצה היהודית המקומית. אנחנו חלק מאנושות שנמצאת במשבר, ומכדור ארץ שנמצא במשבר, וכולם צריכים להתעורר ולהשתנות כדי שנחיה טוב יותר כיחידים וכחברה וכאנושות. אנחנו בנביעה לוקחים את חלקנו ברשת הרבה יותר גדולה של התעוררות גלובלית. אנחנו עושים את שלנו פה, ולוקחים אחריות על המורשת העברית.

על פי הכתוב באתר נביעה, זו מקדמת דרך רוחנית "בהשראת מקורות הרוח העברית והיהודית". ראשית אשאל – למה בכלל להתעסק במקורות הרוח העברית והיהודית? אם מה שחשוב הוא הרוחניות, למה לא להתעסק במקורות הרוח הסנסקריטית וההינדואיסטית (יש שם יופי של דברים, תאמין לי)?
תאמין לי שאני יודע… דרכי המזרח הן חלק אינטגראלי ממני, והיו עוד לפני שהכרתי את היהדות. אני אפילו נושא הסמכות מסוימות הן במסדר זן והן בעבודה שמאנית אינדיאנית על ידי מורים גדולים מהעולם שאני קשור אליהם במשך שנים רבות. שמואל שאול שותפי בילה גם הוא שנים במנזרים במזרח בעבודה עמוקה על התודעה שלו, וכך רבים מאנשי "נביעה". המפגש החי בין העבריות והמרחב הרוחני הכללי יהיה בנביעה מפגש חי, מרתק, ובלתי מתנצל. אין לנו צורך להיות "עם נבחר" או צורך להגיד ש"הכל כבר נמצא ביהדות" ועוד מיני אמירות כאלו.

אבל יש לנו צורך עמוק באותנטיות, ועבור רבים מאתנו סנסקריט, הינדואיזם, בודהיזם ושאר "שפות" נהדרות של עולם הרוח אינן ולא יהיו נמל הבית. הם מקומות נפלאים לבקר בהם, אפילו לעשות בהם בית-שני. אבל אני מרגיש שבגלגול הזה נשמתי בחרה לרדת כחלק מהעם העברי היושב בישראל, או בכנען 2000, עם התרבות הזו והתסביכים האלו, ועד שלא אקח על זה אחריות ואלמד כיצד להאיר אור רוחני עם זה ודרך זה לא אעשה את תפקיד נשמתי כראוי.

חוצמזה, כפי שאמרתי קודם – יש במסורת הזו כמה פנינים נהדרות שחבל לזנוח. זה שהן לפעמים מטונפות לא אומר שאי אפשר לנקות אותן מהבלים דתיים נמוכים, או מהבלים מסחריים שקשרו בימינו ל"קבלה", ולעשות בהן שימוש אותנטי וטוב. יש כלים רוחניים מיוחדים במסורת העברית שאנחנו אוהבים לחלוק עם העולם.

בהמשך לכך, האם נביעה, על אף ההתמקדות שלה ביהדות, תהיה פתוחה להשראה ממקורות רוח אחרים? האם היא תהיה מוכנה להודות שיש גם מה ללמוד מהם בתחומי הרוח?
ברור לחלוטין וזה גם כתוב באתר שלנו. נביעה לומדת יחד עם התרבויות האחרות של הרוח. יש מה ללמוד מהאינדיאנים ומהסופים, מהבודהיסטים ומחסידי שיווה ושאקטי. וגם – מתרבויות קדומות שנעלמו, כמו תרבות מצריים וכנען. העבריים תמיד חשבו כך, אני מתכוון לעם העברי הקונקרטי, שתמיד עמד בהפריה תרבותית עם תרבויות רוח אחרות, כולל איש חכם כמו שלמה המלך. ותמיד, לאורך כל הדורות, היו במקביל גם מנהיגים דתיים פונדמנטליסטים, שחשבו שזה נורא ואיום וצווחו כנגד הקשר הפתוח עם האומות. הצרה היא שכיום מכירים יותר את קולם של השמרנים, שנכתב והתקדש במסורת, בעוד את החיים בפועל של העבריים והיהודים, שתמיד, מימי המקרא ועד ימינו, ניהלו בפועל שיח פורה עם סביבתם הכללית, הציבור מכיר פחות.

כשמדברים על "השראה", מן הסתם לא מדברים על ציות עיוור. למעשה, אתה מדגיש כבר שנים שיש לדעתך כמה תחומים ספציפים שבהם סטתה היהדות מדרך המלך, ושעלינו להחזירה אליה, כלומר לתקן את היהדות. מה לדעתך נותן לאנשי נביעה את היכולת להבחין באותם קלקולים, ועוד יותר מכך – מה נותן להם את היכולת לתקנם?
שום דבר לא מבטיח ש"אנשי נביעה יוכלו להבחין בקלקולים ולתקנם". אנחנו בני אדם ובני אדם עושים טעויות. לכן כל מה שנעשה זה תמיד רק סוג של "כתיבת טיוטות". זה מאד אנושי וגם מאד יפה בעיני. אבל אם לחזור לשאלתך אז כן – כבר שנים מספר שאני מלמד מעל כל במה אפשרית שהיהדות חלתה לעניות דעתי בשלוש מחלות אקוטיות: נתק מהרוח שבטבע, נתק מהאלמנט הנשי ונתק מהאומות. על פי חכמת הקבלה ניתן להראות בקלות שכל אלו הם סימפטומים של מחלה שורשית אחת בעולם הרוח, ובלימודי ההיסטוריה ההתפתחותית של התיאולוגיה היהודית ניתן לשים את האצבע על איפה זה התחיל.

נביעה קמה מתוך רצון ברור לקשר מחדש את דרכי הרוח העברית אל האנרגיה הנשית בכל גדלותה ועוצמתה, אל האומות ואל ממד הרוח שבטבע. פחד, חרדות ותופעות פוסט-טראומטיות אחרות של הקולקטיב היהודי גרמו להעמקת הנתקים הללו בתפיסה הרוחנית היהודית (כולל בקבלה). אבל אנחנו לא באים מפחד, אלא מאמונה עמוקה בקדושה הטבעית שקיימת בכל. ומכירים גם את היופי והכלים העמוקים והמיוחדים שיש למסורת העברית של הרוח להציע, ולהבריא מתוך המקום הזה.

העבודה הרוחנית שלך, ואני מתאר לעצמי שהעניין יבוא לידי ביטוי גם בנביעה, מדגישה מאוד את התחום המיני. ראשית – למה?
אחד התחומים הכי פחות מטופלים בעולם הרוח הוא התחום של הארוס, תחום האנרגיה הויטאלית של האהבה והתשוקה שכל כך חשובה לכולנו. זה מפליא שבכל שנות החינוך והלימוד של האדם כיום מעט כל כך מידע רציני ותשומת לב מעמיקה ניתנים לתחום הזה, שעושה אנשים שמחים או אומללים. בנביעה אנחנו מקדישים מסלול יחודי שמתמקד בהעמקה בתחומי האהבה והמיניות המקודשת, מסלול שייועד למי שרוצה גם לשפר את חייו שלו ולעשות אותם מאושרים יותר, וגם לדעת לסייע לאחרים שמתחבטים בתחומי מערכות היחסים, האהבה והמיניות. אני מאד שמח על כך.

אולי עוד כמה מילים על מין. נדמה לי שקל לראות שאחד ממישורי החיים שיצאו בימינו מאיזון בריא הוא התחום המיני, כאשר מצד אחד בחברה החילונית-ליברלית-צרכנית המיניות נחגגת בראש חוצות, ויחד עם זאת היא מנותקת לחלוטין מכל מימד של עומק או רוח; ואילו מצד שני פעמים רבות הניסיונות להכניס לתחום הזה עומק ורוח מובילים (וכאן אתייחס ליהדות בזמננו) לדקדוקי "צניעות" אובססיבים וילדותיים דוגמת הרב אבינר, לחוקי-חנק אנטי-אנושיים דוגמת חסידות גור, או להזיות קבליות החורגות מכל פרופורציה כגון החרדות מאוננות. מה אתה מציע ששונה בגישה ובמהות (את הפרקטיקה נשאיר לפעם אחרת)?
אנחנו מציעים מסלול שלא מפחד לגעת בתחום הזה, לפתוח אותו, ללמוד אותו, לערער מוסכמות, ולהציב גבולות חדשים המשרתים את התפתחות האדם ואושרו, כיחיד, כמשפחה (מהי "משפחה"?) וכחברה. לאחר לימוד במסלול הזה לא תשאר אבן שלא הפכת והתבוננת מה יש מתחתיה, ואני מבטיח לך שחייך רק ישתנו לטובה מזה. כל כך הרבה "שדים" ופחדים מתחבאים מתחת לשרוולי הצניעות כביכול של העולם הדתי החרד, וגם מתחת לשלטי הפרסומת הפרוצים של החברה שכביכול מיניות זה לחם חוקה, אבל בעצם יש בה בורות עצומה ביחס למיניות עמוקה ואין בה רוח. באף אחד מהם אין לא הבנה מעמיקה ולא חגיגה אמיתית של רוח האדם הגבוהה הקשורה למניות האדם. והאדם הוא יצור מיני ללא הרף, מינקות ועד שיבה!

אנחנו משלבים ידע טנטרי מן המזרח עם תורות קבליות שעסקו ב"סודי עריות" ובתורת הזיווג הקדוש, עם מידע פסיכולוגי ומדעי מתחום הטיפול המיני, ועם גישה אומנותית החוקרת את עצמנו דרך יצירה. השילוב הזה מאפשר סוף סוף יצירה של מסלול עם עומק, עם רוח, עם פתיחות ועם עוצמה שיכשיר מטפלים מיניים ברמה אחרת בכלל ממה שקיים עד כה. זו תפילתי כמובן.

למעשה לראשונה נתפתחת כאן מגמה רצינית למתענינים בתחום האהבה והמיניות שלא באה ממקום רפואי, קליני, אלא ממקום של העמקה במיניות כקשורה לרוח האדם ואושרו. אחד הדברים היחודיים לתפיסה העברית של הרוח זה שהמין לא נחשב בה מעולם לחטא (אפילו ביהדות הדתית, שלא כמו בנצרות), ולהיפך – הזיווג נתפס בתורות המסתורין כאירוע מקודש, סודי ומכונן. יחד עם זה – העובדה שהקדשנו לכך מסלול מיוחד אומרת גם שמי שלא מעוניין להתעמק כרגע בתחום האהבה והמיניות זה אכן לא יהיה מרכיב מרכזי בתכנית הלימודים שלו.

היחס המסוייג (נקרא לזה כך) של היהדות המסורתית מהמימד הנשי ומהטבע הוא לדעתך עוול ואיוולת. אם נעזוב לרגע את המישורים החברתיים והמוסריים של העניין, מה לדעתך מחמיצה היהדות כדרך רוחנית כשהיא לא מקבלת במלואם את הנשיות ואת הטבע?
הו! כבר כתב על כך רבי צדוק הכהן מלובלין שברגע שהיהדות בחרה (מתוך פחד) להנתק מהרוח שבטבע היא אבדה אחוז גדול מההשראה שלה, ובפועל – את הנבואה. לא לחינם קראנו לאקדמ>יה שלנו נביעה גם בעין וגם באלף. אנחנו מבקשים לעזור לכל אחד להתחבר לנביעת נשמתו, ולנבוע. המפגש עם האלהי אפשרי ואף הכרחי. כבר כתב הרב קוק שחסרון הנבואה בישראל איננו סתם חסרון אלא סוג של מום. הנפש שלנו בריאה רק כשהמעיין יכול לנבוע – וזו משמעותה של נבואה.

קראנו לאקדמ>יה שלנו נביאה גם באלף, כי הממד הנשי של הנבואה ושל הרוח גם הוא חסר לנו כמו אבר שחסר לגוף. אם תהרהר בזה רגע תראה שכל ארון הספרים היהודי לא מכיל ולו ספר אחד שכתבה אישה! חצי מהעם הושתק לאורך אלפי שנים. היש עוולה גדולה מזו? ואני לא בא מתוך מקום פמיניסטי פשטני אלא באמת מבכה על זה שכאדם אין לי יכולת ללמוד חכמה נשית מהסבתות של הסבתות שלי, כי הן לא הונצחו בכתב והמסורת שלהן לא הועברה אלינו.

התרבות הנשית היתה תמיד יותר אוראלית, ועברה בעל פה. היא היתה קשורה פעמים רבות גם לתחומים שנראו מסוכנים להגמוניה הרבנית הגברית של היהדות. לכן שמעון בן שטח, מחשובי חכמי הפרושים בימי בית שני, תלה ורצח באשקלון 70 נשים שהוא החשיב כ"מכשפות". היום ה"מכשפות" הללו היו מעבירות סדנאות נפלאות בתרבות הניו-אייג' הישראלי. אני שב ומלמד כבר שנים שהיהדות לא דכאה נשים אלא את הנשיות של הנשים. היהדות קבלה נשים שדיכאו את נשיותן והסכימו להצטרף כחברות בתרבות הפטריארכאלית הרבנית. אבל העידן שלנו מבקש כבר אופק חדש ובריא יותר.

מה החזון שלך? בחלומותיך הורודים הפרועים ביותר, מה אתה רואה נובע מנביעה?
תודה על השאלה. איזה כיף לענות עליה. דבר ראשון אני רואה את נביעה מסייעת לרוח הגדולה ליצור כאן תרבות רוחנית אחרת. תרבות רוחנית עתיקה-חדשה. אני רואה גברים ונשים חכמים וחכמות בכל מיני סוגים של חכמה, ובעיקר בחכמת הלב, שיוצאים ממספר שנות לימוד בנביעה עם הכרה מעמיקה של מקורות הרוח של אבותיהם ואמותיהם, ומסוגלים ליצור דיאלוג מעניין ופורה בין הנביעה הספונטאנית והרעננה של נפשם בהווה החי, ובין המקורות העבריים. אני רואה מקובלים ומקובלות מסוג חדש, שמתחילים ליצור קבלה חדשה, מתוך כבוד לעבר ומתוך כבוד גדול לעתיד כדור הארץ, פיתוח קבלה תומכת שלום בין כל האומות ובין כל הברואים על פני כדור הארץ.

אני רואה את התחום של השמאניזם העברי שב בגדול אל זירת עולם הרוח העולמי. נשים וגברים שמכירים באופן אינטימי נקודות של עוצמה בארץ כנען, שיודעים לערוך טקסים בעלי משמעות, לפעמים להביא ריפוי לאדם ולפעמים ליצור עבורו חניכה לדרך חדשה. אני רואה גברים ונשים שחיים באינטגרציה של הגוף והנשמה, שיודעים לעשות אהבה כשער אל הרוח, שיודעים לאכול מתוך מודעות אקולוגית רחבה וגם "להעלות ניצוצות", כמו שקוראים לזה בחסידות. אני רואה מנהיגים קהילתיים שעוברים את מסלול מתקני עולם בנביעה ומתוך החכמה העברית מתחילים ליצור פרוייקטים שונים של תיקון עולם, צדק חברתי, שלום, פיתוח של כלכלה חומלת ועוד ועוד.

בכלל – ברור לי שאם החידוש של נביעה יתפוס זה ישפיע על המאזן שקיים בארץ בין דת וחופש, כי הרי אנחנו מציעים דתיות יותר עמוקה במובן הרליגיוזי ממה שמציעים לרוב בעולם הדתי וחופש יותר עמוק ממה שמורגלים לו בעולם החילוני. ברור לי שאם החידוש של נביעה יתפוס – תהיה לזה השלכה במעגלים רחבים מאד, בארץ ובעולם הרחב. אתה יודע, העם שלנו צריך כבר לתת משהו חדש ומרענן לעולם. לתרום את חלקנו להארת המציאות. עם כל הענווה – זהו החלק שאני הייתי רוצה לשחק במהפכה החיובית שהאנושות חייבת לעבור בקרוב.

מה עכשיו? האם כבר נפתחה ההרשמה? ואם כן, למי? למי אתה קורא?
ההרשמה לשנת הלימודים הראשונה נפתחת ממש עכשיו. יש לנו מיקום נהדר באזור המרכז, יפה, מכובד ונח מאד לגישה. מערכת השעות שגיבשנו מציעה לימוד עשיר עם צוות משובח של מורים ומורות. ניתן להתרשם מכל זה באתר שלנו www.neviah.co.il

למי אני קורא? לכל מי שמרגיש קרוא להתקרב לנביעת נשמתו בדרך זו. לצעירים ולמבוגרים, לבעלי ידע נרחב או לטירונים גמורים, לאומנים מסוגים שונים שמחפשים השראה עברית מקורית, לאנשי רוח ולמחפשים רוחניים שהגיעו כבר לבשלות מספקת, כזו שמאפשרת להם כבר לגלות מחדש את שפת הרוח העתיקה של אבותיהם ואמותיהם, ולהביא מתוכה מתנה נפלאה לעצמם ולעולם כולו.

לא ממש

—

* Wertczberger, Rachel, "Memory, Land, and Identity: Visions of the Past and the Land in the Jewish Spiritual Renewal in Israel", Journal of Contemporary Religion, Vol. 26, No. 2, May 2011, 269–289

אפשר רק לקנא בעמדה שתפס לעצמו צבי מרק בשדה מחקר היהדות של ימינו. בתקופה שחסידות ברסלב פורצת למרכז הבמה (תרבותית, טקסטואלית, רוחנית, מוזיקלית), הוא היום המומחה לתורתו וחייו של ר' נחמן. ספרו הראשון, מיסטיקה ושיגעון ביצירתו של ר' נחמן מברסלב (עם עובד ומכון הרטמן, תשס"ד), שהיה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, פרץ דרכים בחקר היסוד המיסטי בתורת ר' נחמן (מרק הראה שלר' נחמן צד מיסטי מובהק, ולא אקזיסטנציאליסטי בעיקרו, כפי שהראו מחקרים קודמים) והראה את אופניה השונים (דמיון, ניגון, סיפור, בכי) ואופייה האקסטטי. ספרו השני, מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של ר' נחמן מברסלב (בר אילן, תשס"ו) חשף לראשונה טקסט ברסלבי סודי שמתאר את חזונו המשיחי של ר' נחמן, חזון שבמרכזו משיח אוניברסלי ואוהב-גויים (כתבתי על הספר אז להארץ).

לפני כחודש יצא ספרו השלישי של מרק על ר' נחמן: התגלות ותיקון: בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב (מאגנס), ואפשר לומר שהוא מכנס בין עמודיו מרכיבים משני ספריו הקודמים, שכן מרק מתאר כאן עוד נדבכים מהעולם המיסטי של ר' נחמן, וכן חושף טקסט מסתורי שהיה נצור עד כה בכתב-יד. הספר עצמו, שארבעה מתוך תשעת הפרקים שלו הופיעו כמאמרים בעבר, נע בין שני קטבים, כפי שניתן להבין משמו: ההתגלויות המיסטיות של ר' נחמן מחד גיסא, ויוזמות התיקון הקבליות שלו מאידך. ברשימה הזאת אני רוצה לסרטט כיוון מעניין שעולה מתוך הספר בקשר למיסטיקה של ר' נחמן.*

התיקון למקרה לילה והתיקון הכללי – ילכו שניים ממש יחדיו

לאורך הספר מסרטט מרק את דמותו המיסטית-משיחית של ר' נחמן. מה שאני רוצה להתעקב עליו תחילה הוא אחד הדברים שר' נחמן נודע בהם ביותר, והוא עניין ה"תיקונים" השונים שהוא פיתח (או גילה). מרק כותב על ריטואלים שונים שר' נחמן חידש ולעיתים לאחר מכן ביטל. כך למשל, אמירת וידויי בפני הצדיק, או צומות ותעניות אישיות לחסידים, ננהגו בתחילת דרכו של ר' נחמן כצדיק, ואחר כך בוטלו. מנהגים אחרים, כתיקון לקרי לילה, התיקון הכללי, והעלייה לקברו באומן נשארו איתנו עד היום, ואף הפכו פופולריים ביותר, הרבה מעבר לגבולות חסידות ברסלב.

לאלו האחרונים מקדיש מרק עמודים רבים בספרו. הוא מסביר איך שלושת התיקונים הנבדלים האלו, אותם פיתח ר' נחמן בצורה נפרדת, הפכו אחרי מותו של ר' נחמן לתיקון אחד כולל ומעורבב, כפי שמכיר אותו כל מי שהיה באומן בראש השנה.

למעשה הדברים אפילו מורכבים יותר: בתורה "בקרוב עלי מרעים" (ליקוטי מוהר"ן קמא לו), שנאמרה לפני שר' נחמן הורה לעלות לקברו וגם לפני הוראת התיקון למקרה לילה, אנו מוצאים לראשונה את המונח "התיקון הכללי". שם העניין מתייחס לתיקון "תאוות הניאוף", שהיא על פי ר' נחמן (על פי מרק) "התאווה האירוטית בכללה", ומוסבר בתורה זו ש"מי שמשבר התאווה הזאת, אזי יכול בקל לשבר כל התאוות." התיקון כאן בכלל קשור לעצימת העיניים בעת קריאת שמע.

התיקון להוצאת זרע לבטלה בעת שינה הגיע בכלל מאוחר יותר. ר' נחמן חולק בו חד משמעית על מה שכתוב בזוהר, כאילו על חטא זה אי אפשר לעשות תשובה, ומציע אמצעי לאותה תשובה. מרק מסביר כיצד התיקון הזה עצמו התגבש בשלבים שונים, ובתחילה כלל טבילה במקווה, ואמירת עשרה פרקי תהילים בכוונה מסויימת – כל זה ביום שבו אירע המקרה. בראשית היה גם מדובר באמירת עשרה פרקי תהילים כלשהם (בשנת תקס"ה), עד שלבסוף (בשנת תק"ע) נתן ר' נחמן את הרשימה המדוייקת של הפרקים.

ואז,

כחמש שנים לאחר ייסוד התיקון למקרה לילה, וכחצי שנה לפני פטירתו, עיצב ר' נחמן ריטואל חדש עבור חסידיו, ריטואל המיועד לתקופה שלאחר הסתלקותו. עיקרו של הריטואל הוא העלייה לקברו של ר' נחמן, ומרכיביו הנוספים הם אמירת עשרה פרקי תהילים ומתן פרוטה לצדקה. לאלו צריכה להתלוות קבלה שמקבל האדם על עצמו שלא ישוב עוד לעולם לאיוולתו. על תיקון זה, העלייה על קברו, אמר ר' נחמן שאף הוא יכול לשמש כתיקון כללי שיתקן את כלל עוונותיו של האדם. (עמ' 117)

כלומר יש לנו כאן (1) דיבורים על תיקון "תאוות הניאוף" שהוא מעין תיקון כללי, כי זו התאווה השורשית והכללית, אחרי זה (2) תיקון ספציפי למקרה לילה, ולבסוף (3) תיקון כללי שכולל עליה לציון הקדוש באומן, תהילים, צדקה ותשובה.

מרק מלווה את תהליך התגבשותם והתערבבותם של התיקונים בתורות שונות שנאמרו מפי ר' נחמן, ולא אכנס לפרטים. העניין המשמעותי הוא ש"חוסר הבהירות הקיים בנוסח הדברים, יצר הבנה מוטעית שדברי ר' נחמן כאן [שיחות הר"ן, קמא, קפ] מבטאים זהות בין התיקון למקרה לילה לבין התיקון הכללי." (עמ' 144)

כלומר דבריו של ר' נחמן לא הובנו נכונה, ומאז נחשב התיקון למקרה לילה (כלומר קריאת העשרה פרקי תהילים) לתיקון הכללי (זה עם העלייה לאומן), זאת למרות שניתן לקבוע בבירור, קובע מרק, שרק על העלייה לקברו, ורק על זה, הכריז ר' נחמן ש"הוא התיקון הכללי" (עמ' 148). עד כדי כך הגיע הדבר, שכיום גם רבנים ברסלבים גדולים (מרק מביא משיחותיו עם הרב אליעזר ברלנד והרב אליעזר קעניג) מתעקשים שאמירת עשר פרקי התהילים "יעליה ותקפה גם לעוונות ופגמים אחרים, ולא רק למקרה לילה." (עמ' 261).

לא זאת אף זאת: כיום חוברות המכילות את הפרקים הללו, תחת הכותרת "התיקון הכללי" כמובן, משמשות כקמעות שלהן "השפעה סגולית העוזרת ומועילה לאלו הנושאים אותן אף אם אין אומרים את עשרת פרקי התהלים" (עמ' 263). התיקונים, בין אם כטקסים ובין אם כקמעות, הפכו פופולרים ביותר, ועל פי מרק למעשה "לא ניתן להפריד בין ההתפתחויות האחרונות בתחום התיקונים לבין הפריחה הגדולה שחסידות ברסלב שרויה בה בעשרות השנים האחרונות." (עמ' 253)

נסכם: תיקון לפליטת זרע תוך כדי שינה, הפך, תוך בלבול עם תיקון אחר (וייתכן, אני מעריך, תחת ההנחה שהתשוקה המינית היא הגדולה והבסיסית ביותר, הנחה שבאה לידי ביטוי בתיקון "תאוות ניאוף" לעיל) לתיקון כללי לכל העוונות והחטאים. התיקון המיני הפך ליסוד, וממנו נמשך הכל. השלב הבא הוא כאשר התיקון הכללי הפך מטקס לטליסמן, מפרפורמנס לפטיש.

ר' נחמן כצדיק יסוד עולם – התיקון הכללי כמפעל חייו

כל מי שאי פעם קרא בספרי ר' נחמן היה יכול לראות בנקל את ההתעסקות התכופה שלו בעיניני מין (ותשוקה בכלל). ואכן, כפי שמרק ממשיך ומגלה בספרו, היה לר' נחמן עניין מיוחד במין ובתיקון מיני, עניין שהקיף את כל מסלול חייו, מצעירותו ועד מותו.

באחד הפרקים המרתקים ביותר בספר חושף מרק טקסט לא מוכר שמספר על פיתוי מיני שר' נחמן עמד בו. לא אביא את כל הטקסט כמובן, אולם הרי עיקריו: הדבר קרה בצעירותו, אחרי חתונתו, כלומר כשהיה לפחות בן 14 ולפני שמלאו לו 18. בעת שביקר בבית הוריו במז'יבוז', הגיעה לארוחה שם אשה אחת, שכל כך נפעמה מיופיו וכל כך "הבעיר יצר הרע תאוותה בקרבה עד שהעיזה פניה ותאמר לו לכה ונתעלסה באהבים". ר' נחמן הצעיר נבהל מאוד ומיד יצא מהבית, שכר עגלה והתחיל לנסוע חזרה אל ביתו, תוך שאותה אישה רצה אחרי העגלה ומנסה לתפתותו.

העמידה בפיתוי הזה היוותה עבור ר' נחמן מעין טקס חניכה. על פי מרק "יש מקום להניח, שלהתנסות זאת היה מקום חשוב בעיצוב תודעתו העצמית של ר' נחמן כצדיק, ובמיוחד כצדיק בחינת משיח בן יוסף, שכן אף הוא כיוסף הצדיק התגבר על הפיתוי והתאווה המינית." (עמ' 168). אולם ר' נחמן התעלה אף יותר מיוסף, שכן על פי המדרש יוסף, למרות שלא קיים יחסי מין עם אשת פוטיפר, פלט את זרעו, ואילו ר' נחמן אף בזה לא חטא. על כן

הטענה בדבר ההתאמה והזיקה בין תודעתו העצמית של ר' נחמן כצדיק שעמד בכל הניסיונות והפיתויים המיניים לבין התיקונים הנוגעים לתיקון הברית והתאווה הכללית שייסד, וכן הטענה שישנה זיקה בין שבירת התאווה המינית באופן שלא היה כמוהו לבין ההישגים של ר' נחמן בהתגלות התורה באופן חסר תקדים, עלו ופותחו בקרב חסידי ברסלב להשקפה כוללת על מעמדו של ר' נחמן כצדיק כל הדורות, ועל חשיבותם הקריטית של התיקונים שתיקן לגאולת ישראל ולגאולת העולם כולו. (עמ' 173)

כלומר ר' נחמן מצטייר כאן כדמות משיחית מובהקת, המסוגלת לתקן את כל העולם כולו, וזאת על ידי כך שעמד בפיתויים מיניים שונים, ועל כן זכה להתגלויות אלוהיות שחשפו בפניו צדדים לא מוכרים לפנים של התורה. ועוד: מרק מסביר איך ר' נחמן למעשה דאג בכוונה להעמיד עצמו בניסיונות מפני שהיה בטוח שאין דרך אחרת להגיע להישגים רוחניים ומשיחיים עליונים. על פי מרק

הניסיון בעיני ר' נחמן אינו הכרח אשר לא יגונה אלא דרך שמחוייב אדם לעבור אם ברצונו להגיע אל הקדושה ואל התגלות התורה. [...] גם דרכו שלו עברה בקליפת הניסיונות כשלב הכרחי על מנת שיוכל להגיע ליעד של התגלות התורה, יעד שר' נחמן אכן חש שזכה לו באופן המלא ביותר והגבוה ביותר האפשרי. [...] בשל כך הוא ראה את עצמו ראוי לייסד ולגלות את תיקוני הברית באופן מלא ומושלם שטרם היה כמותו מאז ומעולם. (עמ' 278)

ר' נחמן, אם כן, מתעלה על המין כדי להשקיף עליו מלמעלה – ומנקודת מבט (אלוהית) זו לייסד תיקונים לשאר בני האדם.**

וכאן אנחנו מגיעים לשיא שיאה של הדרמה הברסלבית: ר' נחמן, כצדיק האמת, מבקש לתקן את חטאו של יוסף הצדיק, חטא השחתת הזרע בסיפור אשת פוטיפר, חטא שכידוע גרם למותם על קידוש השם של "עשרת הרוגי מלכות":

שאיפתו של ר' נחמן למות על קידוש השם מובנת עתה על רקע תודעתו העצמית כצדיק שמוטל עליו לתקן את פגם הברית בשלמות, פגם שנוצר מעשר טיפות יוסף שרק מיתה על קידוש השם יכול לתקנו. (שם)

ולכן על פי מרק הגיע ר' נחמן כדי למות באומן, שם נטבחו אלפים רבים של יהודים, כלומר מתו על קידוש השם, שנים בודדות לפני לידתו של ר' נחמן. זהו הפיתוי האחרון של ר' נחמן.

דמותו של ר' נחמן מצטיירת כבעלת שיעור קומה מיתולוגי העולה במעלתו על יוסף הצדיק. מוטל עליו לתקן את הפגמים הקוסמיים שיוסף פגם בשכינה. כמשיח בן יוסף ר' נחמן צריך למסור את נפשו למען תיקון פגמי השכינה, תיקון כללי שיסלול את הדרך למשיח בן דוד ולגאולה שלמה שתבוא תחת מלכותו. (עמ' 279)

מי שעמד בפיתוי כנער ותיקן תיקונים כרבי צעיר, מי שהעמיד עצמו בנסיונות כצדיק חסידי וגילה בעקבותיהם סודות ותורות, מתעלה עכשיו למדרגת צדיק יסוד עולם, המתקן לא רק את חטאיהם המיניים של חסידיו אלא אף את חטאו של יוסף הצדיק ואת קליפת החטא המיני בכלל, זאת כדי לפתוח לרווחה את השער למשיח ולגאולה שלמה. מה עוד נותר לומר?

השפע האלוהי יורד למטה – התיקון הברסלבי עולה למעלה

נותר רק לדרוש מדרש קטן, מדרש מאוייר. נדמה לי שחייו של ר' נחמן, חייו בעלי המימדים המיתולוגים, נשזרים בצורה מעניינת בעץ הספירות הקבלי הידוע – רק במהופך. כי אם נתבונן בתחנות חייו של ר' נחמן שסקרנו כאן, לידה, עמידה בפיתוי בעודו צעיר, תחילת דרכו כצדיק וייסוד תיקון מקרה לילה, ייסוד התיקון הכללי, העירבוב בין השניים, התגברות על פיתויים נוספים וחידוש תורות נוספות, ולבסוף מוות (כמעט) על קידוש השם באומן – נדמה לי שאפשר להתאים את הדברים על פי ההגיון הפנימי של המסורת הקבלית בתבנית עץ הספירות.

נצייר את הדברים כך: ר' נחמן נכנס לעולם בספירת מלכות כמובן; עומד בפיתוי המיני בספירת יסוד כמובן; מתקן תיקונים בנצח והוד, ומאחדם בתפארת כמובן; מחדש חידושים בחסד ובגבורה; מלמד תורות בחכמה ובבינה, ולבסוף עוזב את העולם בכתר, בתיקון העליון שיביא את הגאולה. כלומר מסלול חייו הוא כאור השופע מהאלוהות מטה, רק במהופך, כחץ גאולי ותיקוני מלמטה למעלה.*** הנה, הכנתי גיף קטן שממחיש את העניין:

כך יאה לצדיק האמת, לא?
טוב, כמובן שזה רק מדרש מצוייר שעלה בראשי. לא צריך לקחת ברצינות.

כככככ

—

* אני בכל זאת חייב לומר שתי מילים על הפרק הראשון, שלא אעסוק בו, ובו מנתח מרק טקסט שנראה כטקס חניכה שעבר ר' נחמן, כפי הנראה בעולמות העליונים. בטקס הוא התבקש לבצע צירופי אותיות למיניהן, וכל העניין על פי פרשנותו של מרק מסמן אותו כדמות בעלת פוטנציאל משיחי. מאותה חוויה גם יצאו מאוחר יותר "תורות" שהוא לימד (ליקוטי מוהר"ן קמא פט, צ). העניין מרתק ואני כמובן ממליץ לקרוא עליו בספר.

** מעניין להשוות את התנהגותו של ר' נחמן לזו של מהאטמה גנדהי, שכפי שכתבתי כאן העמיד עצמו בניסיונות מיניים כדי להפיק "טָפָּס", ומתוך כך כוח לעמוד מול הבריטים ולגאול את הודו משיעבודה. אצל גנדהי הפקת טפס שורפת את התשוקה המינית ומתמירה אותה לעוצמה, ועל כן העמידה בניסיון המיני מעצימה כוח פנימי שלאחר מכן יכול להיות מופנה החוצה כדי לשנות את העולם. עבור ר' נחמן העמידה בניסיון המיני משדרגת אותו לכדי "צדיק" ומזכה אותו בהתגלויות אלוהיות, שמתוכן הוא יכול לחדש תיקונים למען הכלל, תיקונים שמקרבים את ביאת המשיח. הבדל אחד ברור לעין: המהאטמה מקבל את עוצמתו מתוך עצמו; ר' נחמן מקבל התגלות ממקור חיצוני.

*** כך באופן כרונולוגי, באופן טכני ממילא הא בהא תליא: השפע האלוהי מאפשר את התורות שחידש ר' נחמן, אלו מאפשרות את התיקונים החדשים שתיקן, ואלו בתורם מאפשרים את זרימתו המקסימלית של השפע האלוהי, עד לגאולה.

כפרשת אלון התפוצצה, לפני כמעט שנתיים, כתבתי רשימה ראשונית על העניין ובה טענתי שהפרשה תתרום רבות להצפת סוגיית ההומוסקסואליות בציבור הסרוג בארץ. אלו היו הימים בהם פרסם פורום תקנה את התלונות שהגיעו אליו לגבי אלון, אשר מעשיו על פיו לא היו פליליים, אלא רק "מנוגדים לערכי קדושה ומוסר". אחר כך כבר דיברו על "קשר בעל אופי מיני ברור לאורך זמן", ומכל אלה אפשר היה להסיק שלאלון היה פשוט רומן הומוסקסואלי עם גבר צעיר.

אחר כך כבר הגיע הפירוט הבא:

בחודש סיון תשס"ו (יוני 2006), הגיעה אל הפורום תלונה חמורה הרבה יותר על הרב אלון, הנוגעת לקיום מערכת יחסים פיסית, בעלת אופי מיני ברור, עם אדם שהיה בעבר תלמידו. מערכת היחסים הזאת, שנמשכה לפי התלונה שנים אחדות, התרחשה גם בזמן שבו הרב אלון הצהיר בפני ההרכב הנ"ל כי נגמל ממעשים כגון אלה, ואף אחרי שחתם על כתב ההתחייבות הנ"ל. המעשים אירעו במקומות שונים, כולל מוסדות חינוכיים שבהם לימד הרב אלון, בתי מלון ועוד. (כל הציטוטים מאתר פורום תקנה).

חשיפת הפרשה, אם כן, נראתה לי הזדמנות מצויינת לבירור חברתי-הלכתי רציני בנושא.

והנה, כתב האישום נגד הרב אלון הולך עוד צעד לכיוון הזה. שימו לב שההאשמות נגד הרב אלון הן בסך הכל מתונות (חיכוך עם בגדים וכו'). משום כך ייתכן מאוד שההגנה תטען שכל שהיה הם אך ורק חיבוקים אבהיים. מה שיקרה אז הוא שייתכן שלצורך שכנוע השופטים שהרב אכן הפיק הנאה מינית מהעניין, הקטגורים יהיו חייבים לזמן עדים שיעידו שהרב אלון קיים איתם יחסי מין. אותם עדים – שיכולים להיות גם אנשי פורום תקנה, כעדי שמיעה, דבר שבהחלט יהיה מעניין – יהיו אלו ששכבו עם אלון מרצון וכאשר הם היו בגירים (גם אם צעירים), ולכן המעשים לא מהווים עברה פלילית, אבל כן מאפשרים לתביעה לבסס את הדעה שהרב אלון הוא הומו, ולכן חיבק והתחכך בתלמידיו כדי להפיק הנאה מינית.

והנה מה שכתבתי בפברואר 2010:

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי. עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט.

[…] מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

דבר אחרון: חשוב לומר שמה שאלון עשה, אם עשה, הוא פשע וחטא מחליא ומכוער במיוחד, והנזק הנפשי שנגרם לצעירים שבאו להיוועץ עמו, אם אכן כתב האישום נכון, הוא נורא. לניצול מיני אין שום קשר הכרחי להומוסקסואליות, כידוע לכולנו. על אלון, אם הוא אשם, להישלח לכלא ולהיות מוקע ומנודה. כאן כתבתי רק על ההשפעות העקיפות החיוביות שתיתכנה למקרה.

סתם

—

עוד על הרב אלון בבלוג:
הערות ראשוניות על פרשת אלון
פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה
המהפכה שמנהיג מוטי אלון

כאשר אתה מתפשט, כשאתה קם מהמיטה, שים לב לצניעות, ודאג לא לחשוף לעיני הזולת כל דבר שהמוסר והטבע דורשים להסתיר.

ההוראות הפשוטות הללו לא נלקחו מספר הלכה בן זמננו, גם לא משולחן ערוך. הן פורסמו ב-1530 בספרו של ארסמוס הגדול, De civilitate morum puerilium, כלומר "המדריך לנימוסים הנאותים לנערים", ספר שהודפס בעשרות מהדורות ונלמד בבתי הספר באירופה. הן משקפות את תחילת תהליך התירבות, או התהליך הציבילטורי, שבסופו הפכנו למה שהיננו, כלומר לאנשים מודרניים. את ההוראות האלה מביא נורברט אליאס בספרו המפורסם The Civilizing Process, שבו הוא מנסה לשרטט את אותו תהליך ארוך שבו נימוסים והליכות שבתחילה, כלומר בראשית העת החדשה, נכפו על האירופאים "מלמעלה" הופנמו לכדי מנהגים המובנים ביותר מאליהם כיום.

התזה של אליאס היא זו: לא תמיד ידענו שלא נוהגים להפליץ בפומבי. לא תמיד ידענו שלא נוהגים לאכול בידיים. לא תמיד ידענו שלא מנומס להתפשט ליד זרים. את כל אלה עשינו, כלומר עשו בני אדם לפני כמה מאות שנים, וחשבנו עצמנו נורמלים בהחלט. בימי הביניים נהגו לירוק בפומבי, לשחרר גזים מכל מקום בכל מקום וגם להתרחץ, או לשכב לישון עירומים, בפונדקי דרכים ליד זרים מוחלטים (שימו לב שאפשר להבין זאת מהוראותיו של ארסמוס). נהגו גם להתאכזר בצורה איומה לבעלי חיים ולבני אדם וללכת לבתי זונות לאור יום. משהו דרמטי, אם כן, השתנה.

מה שהשתנה הוא שהתרבות התעדנה, ודחפים שונים, שפעם נתָנוּ להם דרור מאושר – נכבשו. כמובן שתמיד היתה "תרבות" מסויימת, ודחפים ומעשים מסויימים היו אסורים, אלא שהנורמות פשוט השתנו, וכאמור – התעדנו. מה שמסביר אליאס הוא כיצד התפתחה החברה שאנחנו מכירים כיום מזו של ראשית העת החדשה. את התהליך ההדרגתי הזה מתאר אליאס בספרו, ואני לא בקיא בו מספיק כדי לסכם או לבקר אותו בצורה נאותה. מה שברור הוא שבסופו הפכנו למי שאנחנו: אנשים "תרבותיים", כלומר כאלה שלא נותנים ביטוי חופשי להפרשות שלנו או לתשוקות שלנו. האיסור לעשות כן נתפס אצלנו כ"טבעי" ומובן מאליו, גם אם בבחינה קרובה יהיה לנו קשה להבין למה אנחנו נוהגים ככה ולא אחרת (למה אסור לאכול בידיים סטייק, ועוגה מותר?).

קבלה ומודרנה

נזכרתי באליאס כאשר קראתי את ספרו החדש והמעניין של רוני ויינשטיין, שברו את הכלים: הקבלה והמודרניות היהודית (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב). אמנם היה קל מאוד להיזכר בו, מפני שויינשטיין מציין אותו כמה פעמים בספר, אולם הוא בהחלט גם קשור באופן מהותי למהלך אותו מנסה לשרטט המחבר, והוא תיאורה של כניסתה של היהדות למודרנה, וזאת דרך הפריזמה של התפתחות הקבלה. בספר ויינשטיין לוקח אותנו למסע מעמיק לאורך שדרות שונות בתרבות האירופאית, ומסביר כיצד תהליכים שהתרחשו בצפת של המאה ה-16 ואחריה קשורים בצורה הדוקה לתהליכים שעברה במקביל החברה הנוצרית הקתולית.

ויינשטין מראה כמה וכמה תחומים בהם היתה התפתחות מקבילה ב"תרבות הבארוק, [ב]אמונות הדתיות של הקונטר-רפורמציה הקתולית ו[ב]עולם היהודי, בתיווכה של קבלת צפת". ביניהם הוא מונה את עליית של דמות הקדוש; ההתעסקות הציורית בעולם הבא; תפילות אל מלאכים כגורמים מתווכים; התעצמות העיסוק במשיחיות; הפיכת התודעה לציר מרכזי בחיים הדתיים; תפיסה של "חטא קדמון" שרובץ על האדם; עיסוק במוות על קידוש ה' (או למען האמונה הנוצרית הנכונה); עלייתה של דתיות נקבית ושל נשים; עלייתן של הוראות דתיות דקדקניות; עיסוק בקברי קדושים.

פנים אלה של התופעה הדתית עלו בקבלה הלוריאנית מתוך דיאלוג, מודע או לא מודע, עם התרבות הקתולית, עד כדי כך שויינשטיין קובע ש"מעולם לא היתה המסורת הקתולית נוכחת כל כך בתרבות היהודית כפי שהיתה במהלך המאה השש עשרה והשבע עשרה באמצעות קבלת צפת" (עמ' 28). כמובן שאין לי כל אפשרות לסכם את הספר העשיר והמעמיק הזה, על 647 עמודיו. לפני שאגש לעניין ספציפי שארצה להדגיש אומר רק שהספר מחדש בכך שהוא קובע שקבלת צפת הציעה ליהדות תיאולוגיה מודרנית, בה המוקד היה האדם (ולא תיאור העולמות העליונים), בה הגוף האנושי וצרכיו תפסו את תשומת הלב ובה העניין הדתי התחיל להיות מוסב מהמעשה אל הכוונה.

הגוף האנושי, הגוף האלוהי

וגוף האדם וכוונותיו הן ענינינו. ויינשטיין מראה כיצד הגוף הפך למוקד הדרמה הדתית עבור האר"י ותלמידיו. כמובן, עבורם הגוף האנושי הוא בן דמותו של האנתרופוס האלוהי, והרי על פי המסורת הקבלית כל הישויות העליונות מקבילות לאדם. אולם מה שויינשטיין מדגיש הוא עד כמה העיסוק בגוף היה אינטנסיבי, וכלל הרבה יותר מהוראות כיצד לתפעל את מערך הפרצופים השמימיים. למעשה, על פי ויינשטיין מדובר ב"היפוך קופרניקאי", שבמסגרתו מוקד החיים הדתיים עבר מהאל – אל גוף האדם.

החידושים המדעיים של המחצית השניה של המאה ה-16 הפכו את הגוף בעיני בני התקופה למערכת מורכבת ומתוחכמת מאוד. דבר זה השתלב עם העמדה הקבלית כך ש

האדם החומרי וגופו ה'ביולוגי' נהיו המוקד להכרת העולם האלוהי, ולהבנת המורכבות האינסופית שלו, מתוך הבטה ('מבשרי אחזה אלוה') בגוף האנושי, בשר ודם. [...] אנלוגיה קפדנית זו [בין הגוף האנושי לגוף האלוהי] יצרה מעין 'ביולוגיה קדושה' הקשובה גם לחידושי הרפואה של התקופה. [...] עיקר החדשנות נעשה בתחום המיני, שם יש דוגמאות להסרת גבולות והעלאה על הכתב של פנטזיות פרועות בתחום האירוטיקה. הכל קורה והכול מותר בעולמות העליונים: אוננות, תנוחות מיניות 'אסורות', תיאור מפורט של אברי המין – בעיקר הנשי, יחסים הומוסקסואלים, קשר מיני עם כוחות דמוניים, גילוי עריות בתוך 'המשפחה הקדושה'. (עמ' 589)

לא סתם הסוד המיני הודגש כל כך – הרי מערכת הקשרים הפנימיים בעולמות האלוהים מוסברת על ידי תבניות מיניות: הפרצופים של האר"י הן 'משפחה קדושה', כדברי ויינשטיין, ותפקיד המקובל הוא להביא לזיווגים סדירים ועמוקים בין חבריה. בסופו של דבר השפע האלוהי אמור לרדת מלמעלה, מהקומפלקס הזכרי שהאו האלוהות, אל האדמה, שהיא ספירת המלכות, השכינה, כנסת ישראל זוגתו, אנחנו.

קוראים יקרים, ברור לי שאין לכם שום עניין בכל התיאורים המיניים המפורטים מעלה. אתם הלא קוראים מהוגנים, מלח הארץ, אנשים מהישוב, אשכנזים, משכילים, סטרייטים, ומה לכם ולכל התועבה הקבלית הזו. אבל הרשו לי בכל זאת להביא מספר דוגמאות קטנות מהספר, שקשורות פחות בעולמות העליונים, ויותר בעולם הזה ובבריות המאכלסות אותו – אנא סבלנותכם!

על ברית וקרי

ובכן, הנה זה בא, ההערות בסוגריים מרובעים של ויינשטיין:

ליזהר מן הבורושא [bruja, מכשפה בספרדית] שהורגת התינוקות [...] תכף שנולד הוולד שים בפיו אבר ברית מילה של אביו (רח"ו, ספר הפעולות, רטז)

לנכפה [לריפוי אדם הסובל ממחלת הנפילה], יקחו נער א' [אחד] שמימיו לא ראה קרי ויוציאו ממנו שכבת זרע, ואותו הקרי ושכבת הזרע ימשחו בו שפתותיו של החולה ומעולם לא יחזור החולי ההוא (שם, שכה)

פשוט וקל: אם רצונכם לחסוך מתינוקכם שזה עתה נולד מפגש עם מכשפה, שימו את הזין של אביו בתוך פיו. אם לעומת זאת מה שדרוש לכם הוא תרופה למחלת הנפילה, הביאו נער רך בשנים, כזה שעדיין לא אונן והשפיך, וגרמו לו להשפיך. ברגע שהצלחתם, קחו את הזרע ומרחו אותו על שפתי החולה. הוא יבריא מיד. בדוק ומנוסה.

ואני חייב להביא לכם כאן עוד סיפור יפיפה שמביא ויינשטיין בספרו (כל אלה מעמ' 347-348):

מעשה באישה אחת מקשה לילד [ללדת] שהיתה בסכנה ובאו קרוביה לבית הרב לעשות לה תיקון להצילה. ויען הרב [האר"י]: אמת הוא שהיא בסכנה ושני בנים יש לה בבטנה ויש לה תיקון אם ימצא. א"ל [אמרו לו, לאר"י] יגיד לנו מר. אמר להם התיקון הוא שיבא איש שלא ראה טיפת קרי מימיו ויתן בריתו בפיה ומיד תלד ותינצל. א"ל מי זה האיש ונלך אליו. א"ל יודע אני ואין לי רשות לגלותו שלא להוציא לעז על אחרים. אבל זאת עשו והוציאו כרוז בכל העיר מי האיש אשר יודע בעצמו שלא ראה טיפת קרי בימיו, יבא ויציל ג' נפשות מישראל [את האישה המתקשה ללדת ואת התאומים שבבטנה]. כן עשו. וכששמע הגאון מוהר"ם [מורנו הרב משה] גאלנטי הזקן, מיד קם ובא עמהם ונתן בריתו בפיה ומיד ילדה. (ספר תולדות האר"י, מהדיר מאיר בניהו, מכון בן צבי, עמ' 224-225)

כאן מביאים אישה הרה ללדת, תאומים בבטנה, אל האר"י, שמתפקד (ולא בצורה נדירה) כרופא-אליל. כדי שלא תמות בלידתה יש להכניס לפיה את אבר מינו של גבר שמעולם לא פלט זרע שלא תוך כדי יחסי מין עם אשתו. האר"י לא מוכן לומר מי האיש, שכן אם יאמר הוא יכפיש את כל שאר הגברים בקהילה – כולם, כפי הנראה, wankers. הוא ממליץ לפרסם כרוז, וזאת עושים. מסתבר שהגאון ר' משה גלאנטי הוא הצדיק שלא אונן מימיו, והוא מחדיר את איבר מינו לפיה של היולדת, שחייה ניצלים. מסך.

אז קודם כל מעניין אותי לדעת אם מי שמאמין לכל מה שר' חיים ויטל כותב על העולמות העליונים, או לכל מה שנכתב בשם האר"י על אלה, מאמין גם למה שהם כותבים על רפואת חולים. ומעניין אותי אם הוא מאמין, האם ינסה הוא את עצותיו של ויטל או האר"י לרפואה שלמה, ואם לא מאמין, איך הוא מתרץ לעצמו שויטל, תלמידו הבכיר של האר"י, או האר"י עצמו, היו יכולים להגות דברי הבל מטורפים שכאלה מחד, ומאידך לגלות את האמת על האינסוף ברוך הוא. אבל זאת הערה צדדית.

התהליך הציבילטורי

מה שיותר מעניין, ומה שחייב להיות לנו ברור, הוא הפער האדיר שבין התפיסה הפשוטה שלנו בדבר הראוי והבלתי ראוי לעשות בחברה ובין מה שכפי הנראה סבורים האר"י ואנשי תקופתו. עבורם אין שום בעיה להכניס איברי מין זכריים לפיות תינוקות או נשים הרות, ואין בעיה להביא נער צעיר לאורגזמה כדי להשתמש בנוזל הזרע שלו (וזה בלי להיכנס גם לסוגיות ההלכתיות הלא פשוטות כאן). ויינשטיין כותב כי "זו תקופה שהיתה בה מידת חירות ואנרכיה לפני שהמסך הגדול של טאבו בנושאים המיניים ירד בעוצמה, ולפני שהתקבעו הכללים הנוקשים של בושה ואיסורים." (עמ' 348), ואכן נראה שמדובר במצב דומה לזה שהיה כחמישים שנה לפני כן בסביבתו של ארסמוס (הולנד).

מה קרה אחרי כן? אחרי כן בא תהליך התירבות, בו נוסחו כללים חדשים של נימוס ומהוגנות, כללים שמתוכם עלתה החברה שלנו כיום. ודוק: כיום כבר אין שום צורך שאיזה ארסמוס יאמר לנו לא להתפשט ליד זרים. ברור לנו לחלוטין שלא נעשה את זה (אלא אם כן, כמובן, זה חלק מהותי מהעלילה וכו'). אין זאת אלא שהכללים הללו מזמן הופנמו, והפכו חלק מובן מאיליו מהחיים, הפכו להביטוס שלנו.

על פי אליאס

אנחנו רואים בברור כיצד נטיות המופיעות בצורה ישירה כתוצאה מאיום בנשק וכוח פיזי מפנות את מקומן בהדרגה, ואיך אותן צורות של תלות, שמובילות לרגולציה של הכוחות הללו בצורת שליטה עצמית, עולות. [...] קוד ההתנהגות החברתי מטביע את עצמו בצורה זו או אחרת על האדם עד כדי כך שהוא הופך ליסוד קבוע בעצמי הפרטי שלו. " (עמ' 153, 156)

אליאס מתאר כאן את הפנמתם של המנהגים השונים, של האיסורים והנימוסים המקובלים בחברה. אין עוד צורך לאיים על האדם המודרני, משום שהוא משתף פעולה ברצון עם ההנהגות הרווחות. אחרי דורות שנוהגים כך הוא כבר מתוכנת. או אף יותר מדוייק: התיכנות הינו הוא.

הארסמוס שלנו

אבל רגע – איפה הארסמוס שלנו? איפה ספרי הנימוסין שהורו ליהודים איך לנהוג? האין אלא ספרי ההלכה, הקודקסים המפורטים של ההנהגות הראויות שבדיוק באותה תקופה מתחילים להיכתב במשנה מרץ, שולחן ערוך בראשם? האם לא אלו כפו על הקהילות היהודיות הנהגות של צניעות ונורמות של נימוסין? ודאי שהלכה היתה כבר מימי חז"ל, אבל אין ספק שבתקופה הזאת היא הופכת לאחידה, מפורטת, ממשטרת ודקדקנית הרבה יותר, וזאת גם תוך חדירה של מוטיבים קבליים, כפי שויינשטיין מראה בספרו. ויינשטיין עומד על כך שאז הונהגו

רפורמות של התחדשות בתחום הדתי ובתחום ההתנהגות האישית באמצעות מדריכים והנחיות בנושא המיני על פי רוח החסידות הדתית בצפת, וכתיבתםם של חיבורי מוסר. חיבורים מעין אלה בהיקף וברמת דיון מגוונים השפיעו על הדורות הבאים באמצעות מהדורות דפוס, העתקות ועיבודים, מהדורות מקוצרות ותרגומים לשפות יהודיות. (עמ' 340)

מדובר היה במהלך שלא מוצה בהלכה, אבל היא היתה חלק ממנו. ספרי מוסר, כמו תומר דבורה, וראשית חכמה הקיפו נושאים נימוסים, נשענו על הצייטגייסט אולם תיקפו עצמם על ידי הקבלה וההלכה. אלא שכמו אצל ארסמוס, כיום מרבית כללים אלה ברורים לנו מאליהם. במסה שכתבתי מזמן התייחסתי לאותה הפנמה שעברו כללי הצניעות בעידן המודרני:

בשונה מההלכה, כאן מדובר בהיפוך ובהפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך ה"הלכתי" הזה נובע באופן ספונטני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאישה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

וגם זה נראה לנו די טבעי ומובן מאיליו.

ואיך אפשר בלי לקשור את כל זה לשירת נשים?

ודווקא משום כך נראים לנו כיום מוזרים אותם שומרי מצוות המתעקשים להתעלם מהמובן מאליו הזה והדבקים ב"כללי הנימוס" הישנים. במילים אחרות, האשמת שומרי מצוות שאוסרים על עצמם לשמוע שירת נשים או לשבת ליד אישה באוטובוס בחוסר אונים אל מול היצרים המיניים שלהם ("זה מה שמגרה אתכם?"; "אתם לא יכולים להתאפק?" וכו') מבהירה בדיוק את הצעד הציבילטורי: הציבור החילוני, שזה מכבר "תורבת", דהיינו הפנים את האיסורים והפך אותם כמעט אינסטינקטיבים, לא מבין כיצד נערה שרה או קרבה לגברת באוטובוס מעוררים יצרים מיניים, בטח ובטח כאלה שאי אפשר לשלוט בהם.

שומרי המצוות, שלהוציא קומץ אולטרה-חרדים גם הם כמובן עברו את אותו "תירבות" וגם להם זה חסר משמעות, חייבים לתרץ את העניין או כציות חסר אונים להלכה לא ברורה, או כניסיון לחיות חיים של "טוהר", כלומר מעין סגפנות מודרנית בה קשיי היום-יום אינם מספקים ויש להקשות על עצמנו עוד יותר – במקרה זה להתרחק מכל ענייני "מין" – כדי להתעלות מבחינה רוחנית, דבר שאין לו זכר בכוונה המקורית של ההלכה.

חוסר התקשורת, אם כן, הוא בין אלה שהתהליך התירבות תיכנת אותם והם נוהגים באופן ספונטני כחלק ממנו ומתוכו, לבין אלה שגם כן עברו את אותו תהליך, אבל מבקשים להכפיף את עצמם שוב, בצורה מודעת ומלאכותית, תחת חוקים שנוסחו באחת התקופות המוקדמות שלו. היתרון של הראשונים על האחרונים הוא תחושת האותנטיות שמלווה את מעשיהם – הם לא כופים על עצמם דבר שלא ברור להם (וכמובן, הם לא עושים מעצמם צחוק או מטרידים נשים זרות). היתרון של האחרונים על הראשונים הוא שכפייה שכזו, של חוקים ישנים בזמן הווה, יכולה לשבש במעט את ההביטוס המובן מאליו, לאתגר את התכנות המתרבת, לעצב את הנכפים לה בצורות חדשות ומעניינות – אולי אפילו לפתוח צהר למשהו אחר.

היוגה, כידוע, היא הדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. באופן מפליא התברר שהיא מתאימה בול לאנשי המערב המודרני, ומאז מחצית המאה העשרים העניין המערבי בה מתגבר ועולה כאילו היה כלב-מביט-מעלה. עד כדי כך מצליחה היוגה במערב, שעל פי הדו"ח של IBIS World שיצא החודש (pdf) בזמנים אלה של האטה כלכלית ענף היוגה הוא אחד מעשרת ה"תעשיות" הגדלות במהירות הרבה ביותר בארה"ב. בסך הכל יש כיום סביב 15 מיליון מתרגלי יוגה בארה"ב בלבד – אם יוגה היתה דת היא היתה גדולה מהיהדות.

היוגה היא לבטח מפריטי היבוא המצליחים ביותר מהמזרח, אולם קורה שהמיסים על פריטי היבוא מעצבנים במיוחד. מזה כמה שבועות אולמות התרגול גועשים, אחרי שנחשף שמייסד ז'אנר היוגה "אנוסארה", ג'ון פרנד, חטא בכמה צורות כלפי הקוד המוסרי-יוגי שהוא עצמו ביקש לכונן. פרנד הקים אימפריה של ממש, שטוענת לכ-1500 מורים הכפופים לו וכשש-מאות אלף תלמידים. אלא שאז אחד מתלמידיו הבכירים חשף באתר אינטרנט שהקים את עוולותיו, החל מקיום יחסי מין עם כמה עובדות ותלמידות, לפחות אחת מהן נשואה, ועד להשעיה בלתי חוקית של כספי פנסייה שהבטיח לשכיריו.

מאז, כאמור, דקות הרגיעה שבסוף השיעור אינן רגועות כשהיו. נעה לימונה כתבה קצת על זה ב'מוסף הארץ' לפני חודש, וכאן יש כתבה ארוכה מה'וושינגטון פוסט' שעוברת על פיתולי העלילה, ועוד אחת דומה מהניו-יורק מגזין, מהשבוע שעבר, ואחת גם מירחון טקסני. בכמה סוגיות בסיפור הזה יש עניין, ואנסה להצביע עליהן להלן. ראשית, כמובן, עניין המין.

יוגה, טנטרה, יוגה-טנטרה, טנטרה-יוגה, טנטרה-טנטרה-טנטרה-טנטרה. ומין.

אחרי שהתפוצצה הפרשה כתב וויליאם ברוד (שכתב לא מזמן ספר מעניין על יוגה) שזה כלל לא מפתיע מפני שהיוגה כולה היא "כת של מין", שכן מוצאה בטנטרה ההודית. זהו עיוות לא קטן של העובדות. מוצאה של היוגה הוא בנטישת המסורת הברהמינית של פולחן הקורבנות בהודו והעברת המוקד הדתי אל פנים התודעה, וזאת בסביבות מחצית האלף הראשון לפני הספירה. נהוג לראות ביוגה את היבט האתי-מעשי של פילוסופיית הסאנקהיה, תפיסת עולם דואליסטית חריפה שרואה בגוף ובתשוקותיו אויבים מרים בהם יש להילחם. גם אם לא כל חלוצי היוגה היו מנויים על דקויות הסאנקהיה, ברור שרובם ככולם היו סגפנים וחשבו שהגוף ותשוקותיו הם מכשול עצום לשחרור רוחני. תפיסת העולם הטנטרית, שצמחה בהודו רק החל מהמאה השישית לספירה, כלומר כאלף שנה מאוחר יותר, מחזיקה שהגוף ותשוקותיו – במניפולציה נכונה – הם לא מכשול אלא שער לשחרור.

מה שנכון הוא שהטנטרה כבשה את הודו בסערה, כפי שהיא כובשת בזמננו את המערב. ונכון גם הוא שהיא שינתה את היוגה, כפי שהיא משנה כיום (לא לבדה כמובן) את הרוחניות המערבית. רוב המחפשים הרוחניים במערב כיום בטוחים שהגוף, יצריו ותאוותיו הם כלים שימושיים ואף הכרחיים בכל מאמץ להתפתחות רוחנית. עבור רובם העולם כולו רווי באנרגיה אלוהית חיה, אשר גם זמינה ליניקה ותפעול. הם אינם מבדילים באופן מהותי בין האלוהות לעולם, הרוח לחומר, הנשמה לגוף, ותפיסתם היא הוליסטית, שלא לומר פנתאיסטית.

ובקשר ליוגה, חלק גדול מהיוגה היום אכן נשען על תפיסות טנטריות, אבל חשוב לומר שלא כל היוגה שניתן למצוא, ובכל אופן ודאי שאי אפשר לקשור בצורה שטחית שכזו בין יוגה, טנטרה ומין. יחד עם זאת, השקפת עולמו של ג'ון פרנד עצמו בהחלט היתה "טנטרית", ולא רק מכיוון שראה את הגוף האנושי והעולם כולו כרוויים באנרגיה אלוהית הממתינה להיות מתועלת לטובת התפתחות רוחנית. כפי שמספרת הכתבה בניו-יורק מגזין, פרנד התחיל לפתח את השיטה היוגית שלו אחרי ששם לב שהוא לא מסכים עם תפיסת העולם שמצא בשיטת איינגר:

"איינגר מאמין שכדי לזכות לחופש מסבל עלינו למשמע בצורה קשוחה את הגוף-נפש עד לנקודה שאתה יוצר ביניהם ניתוק," אומר [פרנד]. "המורה היה מכה אותנו, פיזית, כדי לומר לנו 'למה אתם מתמכרים לגוף שלכם? אתם אינכם הגוף שלכם.' ואני חשבתי: רגע, אני אוהב את הגוף שלי. הוא זמני, אבל הוא ביטוי של האלוהות."

איינגר כאן מייצג בדיוק את ההשקפה היוגית הקלאסית של הסאנקהיה: דואליזם, סגפנות, ניתוק מהעולם. פרנד לא מעוניין לנתק בין הגוף לנפש, ורואה את הגוף כביטויי לאלוהות. טנטרה. הוא מודה גם שהוא רצה לעשות מהיוגה משהו כיפי יותר. פחות קשוח, יותר שמח. אגב, הוא גם למד מסוואמי מוקטננדה, טנטריקה רציני ביותר (שבעצמו נקשר לשערוריית מין, אם כי למיטב הבנתי שלא לגמרי בצדק), וניסה לפתח יוגה מאירת פנים ונעימת סבר, יוגה "מאשרת חיים" ו"חגיגית". הוא כנראה הצליח, ואולי לא מפתיע שזו הפכה, כאמור, לתופעה בינלאומית.

אבל זה לא סוף דרכו הטנטרית של פרנד. מסתבר שהוא גם הקים לעצמו מעגל-כישוף (coven) שבו הוא היה "המכשף הגדול" (Grand Magus) שנתן הוראות מכושפות לשש נשים (אחת מהן "כוהנת גדולה"). בהתאם לנאו-פגאניות המערבית חברי המעגל היו נפגשים בחגים פגאניים מסורתיים (תחילת האביב וכו') ומאלתרים טקסים המיועדים ליצור שפע למפעליו השונים של פרנד. הדרך ליצור שפע עברה בהעלאה והתעצמות אנרגטית משותפת, וזו עברה על ידי יצירה של תשוקה מינית, ולעיתים, מימושה.

יש להדגיש כי רוב מעלליו של פרנד אינם פשעים, ומדובר היה בבגירים מודעים למעשיהם, גם אם נלהבים או תמימים במקצת. פרנד מואשם בעיקר בצביעות, במשחקי כוח ובשקרים – כלומר מבחינה הזאת הוא רחוק מאוד מגרועי הגורואים המושחתים והנצלנים. התחום המיני בהחלט דורש התייחסות רוחנית, וחבל שהרפתקאותיו הנחותות של פרנד פוגמות בניסיונו להציע תובנות משלו לנושא.

הגורו בעידן האינטרנט

הפרשה הזאת מעניינת לא פחות בהקשר למעמד הגורו ברוחניות העכשווית. בסצנת היוגה המקומית התפתח פולמוס מאיר עיניים על העניין בהקשר לפרשה האחרונה. ד"ר גלעד חרובי, למשל, אחד המורים הבכירים בארץ, כתב מאמר ב"פורטל היוגה" המגנה את תופעת הגורואיזם ביוגה, שבה נעוצה הסכנה שמביאה למשברים מהסוג הנוכחי לדעתו:

מה שמעניין בעיקר במקרים כאלה היא התופעה של אנשים חכמים, מצליחים, אסרטיביים, ידענים, חדים ומוכשרים- המוסרים את החופש שלהם לאדם אחר בשמחה, תוך מיטוט חומות המגן הרציונאליות, בדיוק כפי שהם מטיפים לאחרים לא לעשות בתחום האקדמי/פוליטי/העסקי, למשל.

ככל הנוגע לתרבות הניו-אייג' באופן כללי יש בזה כמובן אמת, אם כי אני לא בטוח שדווקא בקשר למקרה הזה זהו ניתוח נכון. ואכן, אראל בן צדוק, שמתרגל אנוסארה, חולק על חרובי מכל וכל. לדעתו המקרה של פרנד דווקא מראה את כוחה של הקהילה ולא את כוחו של הגורו:

ג'ון פריינד עצמו, נאלץ לבטל את סיבוב הסדנאות העולמי שהוא עורך מדי שנה על כל הכרוך בכך (כל הכרטיסים נמכרו מראש). מספר ימים לאחר מכן, הוקמה וועדה מנהלת המורכבת ממורים ליוגה, שהדיחה למעשה את ג'ון פריינד מכל תפקידיו הרשמיים בארגון לרבות שלילת האפשרות ללמד אנוסארה יוגה ולעשות שימוש בשם זה כך שבפועל, השתלטה הקהילה על הנכסים הרוחניים של הארגון.

לא זכור לי מקרה אחד שבו הקהילה, לקחה אחריות על מעשי ה- "גורו" והדיחה אותו מהנהגתה. ההישג הגדול ביותר של אנוסארה יוגה הוא מימוש כוחה של הקהילה, על כל גווניה, שגבר ברגע המבחן על מעידה של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, ולקחה פיקוד על הספינה בים הסוער. הייתי עד למתרחש כאן מישראל ואני מלא גאווה על העוצמה שהפגינו חברים רבים, על האומץ ועל הנאמנות לעצמם ולאחרים.

חשוב לומר שפרנד לא היה גורו מהסוג שמייחסים לו הארה שלמה וידע כולל-כל. הוא היה מייסד השיטה ומורה נערץ, אבל מעמדו לא התנשא למרומים כגורו קלאסי. ועם זאת, לקהילת האנוסארה יש בהחלט במה להתגאות. הקהילה הגיבה בנחישות רבה, כאשר עשרות מורים מתפטרים מיד מתפקידיהם בארגון, זכויותיו של פרנד נשללות, חברי הארגון קונים ממנו את הזכויות על המותג, ולבסוף הוא עצמו מפוטר מכל תפקידיו (ראו כאן מכתב רשמי על כך, ובאתר התנועה). מקרה דומה אירע ב-1994, כאשר מורה היוגה אמריט דסאי התפוטר מראשות מרכז היוגה Kriplalu במסצ'וסטס. פרנד עצמו אמר כי הוא יוצא למסע של גלות מרצון (מגדל?) ותיקון פנימי.

המקרה בו קהילה מסירה מעליה את ראשה הוא מרשים לא רק מפני שמסתבר שחסידיו של מורה רוחני אינם חייבים לדכא לחלוטין את חוש הביקורת שלהם. מה שנמצא כאן הוא שילוב מערבי מאוד של קפיטליזם, דמוקרטיה וחופש ההתארגנות, שמפצה במידה רבה על החוסר במסגרת מסורתית ברוחניות הניו-אייג'ית, חוסר מסגרת שלא פעם מתגלה כהזמנה לבעיות אתיות קשות. כתבתי פעם על הבעיה עם מוסד הגורו במערב:

מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

קהילת האנוסארה הוכיחה שהיא רחוקה מלהיות עדר כבשים הפועה "הן" על כל שטות של מנהיגה. חסידיו של פרנד גם הביאו לחשיפת חטאיו, וגם דאגו אחרי כן לשלול ממנו את כל כוחו וזכויותיו. נראה שגם אם הם היו מנותקים ממסגרת אתית מסורתית, הם בהחלט הרגישו חלק מהליברליזם ההומניסטי, ופעלו בהתאם. במקרה הזה דווקא קהילות מסורתיות יותר יכולות לקבל שיעור חשוב על תיקון פנימי.

ועוד דבר: אם מה ששונה בימינו מימי המסורות הרוחניות הגדולות של הודו הוא מה שניתן לכנות הדמוקרטיזציה של הנבואה, דהיינו האפשרות לכל אחד להיות יזם בתחום הדתי, לייסד דרך רוחנית או תנועה דתית בצלמו וכדמותו, הרי שמה ששונה בימינו מכל זמן עד לפני קצת יותר מעשור הוא האפשרות להפיץ מידע בצורה מהירה ורחבה באופן חסר תקדים. כפי שמציינת אותה כתבה טקסנית, חשיפת מעלליו של פרנד הגיעה לכל תלמיד שלו שרצה בכך בתוך יום. אחרי יום כבר הצליחו עורכי דינו להוריד את האתר שחשף את הפרשה, אבל זה כמובן כבר היה מאוחר. הוא נאלץ להתמודד עם הטענות, והבין שאין לו דרך להכחיש את שעשה לאור הראיות החד-משמעיות שהביא אותו אתר. האינטרנט הוא כלי חדש ורב-עוצמה בכל הנוגע לטיפול בניצול לרעה של כוח ובהערצה עיוורת. הוא יכול להרוס קריירות רוחניות של מורים שסרחו, כפי שניתן לראות בסיפור שלי עם שי טובלי (1, 2, 3, 4, 5), או בסיפור של תלמידיו לשעבר של אנדרו כהן איתו (1, 2).

שלא כמו כיוונים רוחניים ניו-אייג'יים רבים, היוגה מאפשרת דרך הוליסטית המשלבת עבודה רצינית, לאורך זמן, עם הגוף. בזה ערכה הגדול, כפי שג'ון פרנד ודאי ידע. מיותר לציין, אני מקווה, שיש מתרגלי יוגה רבים שעבורם יוגה היא דרך רוחנית רצינית ומעמיקה. הרומן של המערב המודרני עם היוגה ההודית הוא כבר בן יותר ממאה, ובסך הכל נראה שהאהבה והתשוקה רק הולכות וגוברות. התפתחויות כמו בפרשת פרנד-אנוסרה מלמדות שמערכת היחסים הזאת יודעת גם לתקן עצמה תוך כדי תנועה.

דבר לא יכול להיות יותר פחות מבוסס, דבר לא יכול להיות יותר שטחי, מאשר לדמיין שלפוליגמיה הזאת היה איזשהו קשר לפריצות מינית. אם ג'וזף סמית היה מציע למאמיניו שיחיו חיים של הפקרות מינית הם היו מסתערים עליו, וככל הנראה מקדימים את השכנים האדוקים שלהם שבסופו של דבר ירו בו.

ג'ורג' ברנרד שו לא היה ידוע בחיבתו לדת, אבל הוא זה שאמר, בנאום שנשא ב-1933, את המילים המצוטטות לעיל. יש בהן אמת, אבל הן לא מספרות את הסיפור כולו. אינני יודע עד כמה מקיפות היו ידיעותיו של שו בהיסטוריה ובתיאולוגיה המורמונית, אבל נדמה לי שהוא לא ידע שהפוליגמיה שהנהיג ג'וזף סמית עברה כמה שלבים של התפתחות, ובעוד שאחרי מותו היא הפכה למנהג דתי שחלקו היה בהחלט טקסי ושבכל מקרה לא נבע בעיקרו מתאוות בשרים, הרי שבזמן חייו של סמית, ולמיטב הערכתי בוודאי שבחייו שלו עצמו, היה גם היה מניע מיני גרידא למנהג. לא זאת אף זאת: במידה רבה תאוותו המינית של סמית וניסיונו למסד אותה במצוות האל היא שהביאה אל מותו בטרם עת. הגיע הזמן, אם כן, לספר את הפרק הזה באפוס שלנו על סמית, להפשיל שרוולים, ולהיכנס לעומקם של העניינים המלוכלכים האלה. הו, גילטי פלז'ר.

סמית, כבר אמרנו, נשא בחייו שלושים ושלוש נשים שאנחנו יודעים את שמן, וכנראה עוד כעשר שעד היום לא נודע כי בא אל קרבן. למקורות מורמונים ההתמודדות עם הנושא קשה: גם אם הם היו הליברלים הפרוגרסיבים ביותר, הרי שריבוי נשים היה נחשב עבורם כניצול פטריארכלי דכאני, והנה הם בכלל שמרנים בני שמרנים, כך שכל וריאציה על מוטיב הנישואין ממילא מזעזעת אותם – והנה נביאם הגדול עצמו שלח ידו במעל. ועוד איך שלח.

הרעיון שאלוהים רוצה שהוא יישא עוד נשים כפי הנראה צץ במוחו של סמית כשנה אחרי פרסומו של הספר ש"תרגם" מלוחות הזהב שמצא, כלומר ב-1831. קיים מכתב מחסיד של סמית שבו הוא מתאר שכאשר הוא שאל את סמית ב-1834 כיצד הוא ואחרים אמורים לשאת נשים רבות אם הם כבר נשואים, ענה לו הנביא שיעשו זאת "בדיוק באופן שהוא אברהם לקח את הגר וקטורה, ויעקב לקח את רחל, בלהה וזלפה." התייחסתי בקצרה ברשימה על המורמונים שסמית למעשה ביקש להשיב את ימי הממלכה הישראלית העתיקה כקדם, והנה לא רק מקדשים, נביאים ושושלות כהונה הוא החזיר בזמנו, אלא גם את האפשרות לשאת נשים רבות.

קח לך אישה, ואז עוד שלושים

סמית עצמו נשא נשים נוספות כבר בשנות השלושים של המאה הי"ט, אולם המנהג היה שנוי במחלוקת בין חסידיו הקרובים ביותר, ואף הביא לסכסוכים עם כמה מהם. באופן מפתיע גם אשתו, אֶמה, לא סבלה את הרעיון שבן זוגה נושא נשים נוספות, וסמית היה משתדל שתדע על כך כמה שפחות. הוא היה נוהג לבקר בסתר את נשותיו האחרות, ומשביע אותן לסודיות. אגב, כעשר מתוך אותן נשים היו נשואות בו-זמנית לגברים אחרים, אולם סמית קיבל את רשות אותם גברים, חסידיו כמובן, להתחתן עם נשותיהם.

הנה שני סיפורים לדוגמא:

• זינה הנטינגטון, בת העשרים, נישאה להנרי ג'ייקובס במרץ 1841, אלא שסמית הבהיר לזוג שהאל בחר בזינה להיות אשה לנביאו האהוב לנצח נצחי נצחים. בהאמינו ש"מה שעושה הנביא הוא נכון, בלי להכפיף את סמכותו של האל להגיון האנושי", הסכים ג'ייקובס לתת את אשתו הטריה, בחודש השביעי להריונה ממנו, לנביא ה', הגם שהיא המשיכה, באישורו של סמית, להיות נשואה להנרי (ולשכב איתו).
• באביב 1842 בישר סמית לחסידו Newell K. Whitney שהאל ציווה עליו להתחתן עם בתו הבכורה, שרה בת ה-17. כנביא אמת (כלומר סוג משודרג של סוחר גמלים) הוא הבטיח חיי נצח לו ולכל בני ביתו עבור הנערה. תשעה חודשים מאוחר יותר סמית יזם חתונה פיקטיבית בין שרה למאמין מורמוני אחר, זאת כדי לכסות על העובדה שהיא נשואה לסמית, ובד בבד לחסום את האפשרות שמישהו אחר ינסה להתחתן איתה. אף אחד מעולם לא טען שהוא לא מתוחכם.

כפי שאתם רואים, לא רע להיות נביא (ראו עוד עדויות על יחסי סמית ונשים כאן). רק ב-1843 בישר סמית באופן רשמי על התגלות אלוהית שבה האל פוקד עליו לחדש את מנהג הפוליגמיה, אולם גם זאת רק למעגל הפנימי של הדת החדשה. על פי סמית האל ציווה עליו לחדש את המסורת העברית הישנה, ונאמר לו שישו "ישמיד" כל אישה שלא תסכים שבעלה יישא נשים נוספות (כן, ישו יודע גם להיות קשוח כשצריך). יחד עם זאת, העניין עדיין היה בגדר שמועה שערורייתית לכל מי שאינו מורמוני, והמורמונים ניסו מאוד שה"גויים" מסביב לא ידעו על מנהגם. ההתנהלות הכיתתית הזאת תביא בסופו של דבר להרצחו של סמית (על כך בחלק הבא והאחרון של הרשימות על סמית).

בדידות מקודשת

רק אחרי מותו של סמית, ב-1852, הפך ריבוי הנשים לעיקר אמונה מוצהר של המורמונים. סביב 1860 יותר מארבעים אחוזים מהגברים המורמונים נשאו יותר מאישה אחת. אולם המנהג נתקל בהתנגדות קשה מצד הרשויות הפדרליות בארה"ב. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי (מובן? יש בכל זאת מצוות שהמדינה המודרנית לא מוכנה לקבל).

אחרי שהמורמונים לא חדלו ממנהגם גם כשזה הכניס אותם לא פעם לכלא, החרימה ממשלת ארה"ב את כל נכסי הכנסייה ב-1890. באורח פלא ממש באותה שנה קיבל נביא המורמונים ומנהיגם דאז, Wilford Woodruff, התגלות אלוהית שבה נמסר לו שעל הכנסייה לחדול ממנהג מגונה זה. מרגע שהמורמונים הפסיקו עם הפוליגמיה נפתח דף חדש בינם לבין הממשל האמריקאי, הם הפכו לאזרחים מן השורה, ויוטה, מקום מושבם, הפכה למדינה באיחוד.

אם נחזור לדבריו של שו בהם פתחנו, נראה שהוא במובן מסויים צודק: ראינו כבר שסמית היה מוטרד מחטאיו המיניים. סביר להניח שהוא האמין שמין מחוץ לנישואין הוא חטא חמור. הדרך בה עיצב את הדת שייסד איפשרה לו לספק את תאבונו המיני ותוך כדי כך לעמוד בסטנדרטים שחשב שאלוהים מצווה עליו. העובדה שעל העניין הספציפי הזה חלקו עליו גם הקרובים לו ביותר מראה שלאנשים בתקופתו בסביבתו היה אכן קשה לקבל את מה שהם החשיבו כהפקרות מינית.

למצוות ריבוי הנשים היתה מבחינתו של סמית גם משמעות אזוטרית. התורות האזוטריות מהם ינק סמית את רעיונותיו, כגון ההרמטיציזם, הקבלה והאלכימיה, החשיבו את הנישואין בין הזכר לנקבה (כיסודות, כמהויות, כישויות שמימיות, וגם כבני אדם) כמפתח לחיי נצח ולהרמוניה קוסמית. ללא נישואין לנקבה לא יכול הזכר להתעלות למדרגת אל אחרי שהוא מת. על פי סמית הוא "לא יכול להתגדל אלא נשאר בנבדלות וביחידות." אלה ה-Hieros gamos, הנישואין המקודשים, שבכוחם לאחד בין הרוח לחומר, בין קודש לחול, בין חיים ומוות, בין גבר לאשה. כאן שוב נכנס הצד האזוטרי בתורתו של סמית, זה שעל פיו הדת היא מסע רוחני שאמור להביא למימוש הפוטנציאל האלוהי של הפרט ולהפכו לאלוהים.

למרות שנשים מורמוניות, כמאמינות אדוקות, הגנו על המנהג בפני שלטונות ארה"ב כל עוד הוא היה מצוות דתן, בספר שכתב טוד קמפטון מתוארת "הבדידות הקדושה" בה חיו לפחות נשותיו של סמית עצמו: הובטחו להן אמנם חיי נצח של נישואין מקודשים ומלכות על כוכב משלהן לצד אהובן-נביאן, אבל בחייהן אלה הן נידונו לבדידות עצובה, שכן סמית היה מקדיש זמן מועט מאוד לרובן, ואפילו אחת את השנייה לא היה להן כסעד נפשי, בבית ומחוצה לו.

אל מעבר לתחומי השכל הישר

עוד לפני שנגיע לפרק האחרון ולמותו האלים של סמית, ברצוני להתייחס לשאלה שאולי מטרידה כמה מכם, קוראים יקרים. בספרו The American Religion כותב הרולד בלום שלא היה מעולם חדשן דתי אמריקאי "בעל חיות של דמיון כג'וזף סמית". ובכן, אחרי שדיברנו על התגלויות של מלאכים, ספר קודש חדש הכתוב "מצרית משופצת", שבטים עבריים קדומים על אדמת אמריקה ונביא מודרני שמציץ ב"אורים ותומים", נדמה לי שמאליה עולה ונשאלת השאלה: איך התפתו רבים כל כך להאמין בסיפורים הפנטסטיים האלה?

מעבר לעובדה הפשוטה שרבים מאוד ממש לא האמינו בזה, וזלזלו במי שכן, ומעבר לעובדה הפשוטה שבסופו של דבר תמיד ימצאו מספיק אנשים שיאמינו בכל שטות שתאמר בצורה מספיק בוטחת ונחושה, הייתי רוצה להציע לדבר שני הסברים. ראשית, אני חושב שהצגת האמונות האלה שלא במסגרת של דוגמה דתית פשוטה שיש להאמין בה, אלא במסגרת של מסע רוחני אישי שיש לצלוח, עזרה מאוד. כיום, כמו בזמן יוון העתיקה וכמו בדתות המזרח, רבים מאיתנו תופסים את חיי הדת כפרוייקט שיש לבצע, ולא כמערך אמונות שיש להחזיק. הפיכתה של הנצרות על ידי סמית מדת ל"דרך רוחנית" (ועוד עם ניחוח אזוטרי) תרמה לקסם שהרעיפה על האמריקאים.

ושנית, נדמה לי שאלקסיס דה-טוקוויל מביא בספרו אבחנה נאה (אם אתם כותבים על ארה"ב, תמיד תחפשו מה טוקוויל אומר. א. הבנאדם גאון; ב. לצטט אותו עושה רושם). טוקוויל כידוע ערך את מסעו רב-האבחנות בארה"ב בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, כלומר ממש בעצם ימי ההתעוררות הדתית השנייה והיווסדות הדת המורמונית. את רשמיו הוא כתב בספרו המונומנטלי, הדמוקרטיה באמריקה. הנה מה שיש לו לומר בפרק תחת הכותרת "מדוע יש אמריקנים הנתפסים לספיריטואליזם כה נלהב" (עמ' 574-575, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם):

בכל מדינות האיחוד, אך במיוחד בשטחים המאוכלסים למחצה בקצווי מערב, נוכל לפגוש במטיפים נודדים המוליכים את דבר האלוהים ממקום למקום.
[...]
פה ושם פוגש אתה בלב החברה האמריקנית באנשים החדורים ספיריטואליזם קנאי וכמעט פראי, שאיננו קיים כמעט באירופה. מזמן לזמן צצות כיתות מוזרות המתאמצות לפלס נתיבים יוצאי דופן לאושר נצחים. אי-שפיות דתית היא תופעה שכיחה מאוד בארצות-הברית.
[...]
אם אי פעם יהיו כישוריהם של רוב בני האדם מכוונים אך ורק לחתירה אל נכסי חומר, אפשר לשער שתבוא על כך תגובה מדהימה בנפשות אחדים מהם. הללו ייסחפו בכל מאודם אל עולם הרוחות, מחשש פן יישארו כלואים בסד הצר, שיבקש גופם לכוף עליהם.
[...]
לולא היה משטרם החברתי של האמריקנים, תנאי חייהם כיום וחוקיהם מאלצים אותם כל כך לשקוד על רווחתם הארצית, אפשר להניח שהיו מגלים יתר איפוק ויתר חכמת ניסיון כל אימת שהיו מפנים את שימת לבם לדברים שברוח, ושלא היו מתקשים לרסן את עצמם. אבל הם חשים עצמם כלואים בגבולות שכפי הנראה לא מרשים להם לחרוג מהם. משעה שהם פורצים את הגבולות האלה שוב אינם יודעים היכן להיעצר, ולעיתים קרובות הם שטפים במרוצתם אל מעבר לתחומי השכל הישר.

סתם

—

לחלקים א, ב, ג של הסדרה. בחלק הבא והאחרון: סמית מביא על עצמו את סופו כקורבן לינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש, יקיר אנגלנדר ואבי שגיא, מכון הרטמן וכתר, ירושלים, 2013, 267 עמ'

בשנותיה האחרונות של המאה התשע-עשרה כבר ידע הפסיכיאטר האוסטרי ריכרד פון קראפט-אבינג לומר, כי בכל הנוגע לאנומליות מיניות, הרי שהן "הפרעות יסוד חשובות מאוד, שכן על גבי הרגישות המינית האינדיבידואליות המנטלית תלויה בחלקה הגדול. זו משפיעה בעיקר על האתיקה, האסתטיקה, הרגש החברתי והפעולה." בכך הוא סיכם מהלך רחב יריעה, אשר במסגרתו התשוקות המיניות שלנו חדלו להיות אך ורק ביטויים טבעיים של הגוף, ובוודאי שכבר לא היו שליחיו הנבזיים של השטן או היצר הרע. תחת זאת הן הפכו לעמודי יסוד של אישיותנו, כלומר של האינדיבידואליות האנושית המודרנית.

כשמדברים על "גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש" יש לזכור אפוא ש"מיניות" עצמה היא קטגוריה מודרנית, שהפכה פופולרית באירופה של המאה התשע-עשרה, כאשר עברה להגדיר לא רק פעילות אלא אופי. בהתאם לכך גם ניתנו לה, כלומר לתבנית sexuality, גם תחיליות שונות כ"הטרו-", "הומו-", "אוטו-" ועוד כהנה וכהנה. קרוב יותר לזמננו חשוב לעמוד על תפוצתה הרחבה של הספרות המבקשת לסייע ולהביא לשיפור המיניות שלנו, ספרות אשר זוכה לתפוצה אדירה החל משנות השישים של המאה העשרים. אם הנאותינו המיניות הן חלק כל כך מרכזי מאיתנו, שיפורן, כחלק מרכזי מפרוייקט שיפור העצמי, מתבקש.

ספרם החדש של פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר מודע מאוד לרקע ההיסטורי שמתוכו הוא מופיע, והוא מנסה למשוך ממנו, למקד ולאפיין את הרגע ההיסטורי הנוכחי, וזאת בקרב הציבור הציוני הדתי. הוא מצליח בכך בכמה מישורים, ומספק נקודות ייחוס חשובות לכל דיון עתידי.

כשדה המחקר לקחו שגיא ואנגלנדר את השיח ההלכתי, ובעיקר את זה המופיע ברשת המקוונת, באתרי השו"ת (שאלות ותשובות). מדובר בשיח פומבי מעצם טבעו ובכוונת מכוון, שכן הפסיקות ההלכתיות אמורות להגיע לכל שומר הלכה, אמורות לעצב את התנהגותו, ובכך גם אמורות לכונן "ציבור" הומוגני של קהילה יראת שמיים. המחברים בחרו להתבונן במודלים שונים בהם ניתן למצוא עימות ישיר בין תפיסת המיניות המודרניות לאלו ההלכתיות: הם בחנו את סוגיית האוננות הגברית, האוננות הנשית ההומוסקסואליוּת והלסביוּת.

הניתוח שהם מציעים לשיח ההלכתי סביב איסור האוננות הגברית מרתק ומאיר עיניים. המחברים מביאים ראיות לכך ששיח השאלות והתשובות סביב הנושא חדל למעשה להיות הלכתי, והפך למה שהם מכנים "שיח פאסטורי", כלומר שיח של רועה רוחני המכוון פרטים מתוך צאן הקדושים שלפניו אל עבר תיקון פנימי ושלמות רוחנית. מדובר בסוגה שונה לחלוטין של דיאלוג, שכן הרב מצטייר כאן לא כפוסק הלכה הנשען על תקדימים, אלא כמדריך לפנימיות הנפש המציע אתיקה שתכליתה גאולת הנשמה.

בעוד שבתקופות פרה-מודרניות ניתן היה למצוא שיח הלכתי פורמלי הפוסק בהתאם לפרשנות המסורת ההלכתית, מוצאים המחברים כיום שהפנייה להלכה היא שולית, ואילו רוב הדיון סביב האוננות הגברית הוא בשדה הערכי-אתי. כך, למשל, מבקשים רבנים לנחם את השואל הנכשל בחטא, לחזק את רוחו, להחדיר בו מוטיבציה להתגבר על יצרו, ולהעמיד בפניו את הברירה בין התנגדות אמיצה לרוחות המערב ששוטפות אותו, ובין נאמנות למה שהם תופסים כמסורת ישראל סבא, המצווה על פרישות מעינוג עצמי.

למעשה הרב מציג עצמו כסמכות מטא-הלכתית, המדברת בשם מטאפיזיקה יהודית שאינה מנוסחת בכלים מסורתיים, אלא משוערת כ"רוח ההלכה". הרב עצמו הופך מבר-אוריין הלכתי למדריך רוחני היודע את הדרך האמיתית לגאולת הנפש. הוידויי של החוטא, המרכזי לשיח זה, נענה על ידי עצותיו של הרב, ונקודת הייחוס של הדיון עוברת העתקה מהמעשה האסור (אוננות) לתשוקה האסורה ולרגש האסור (תאווה, יאוש).

שגיא ואנגלנדר מדגישים שבכך מקבלים על עצמם רבני הציונות הדתית את ההנחות העומדות בבסיס האינדיבידואליות המודרנית, ומציגים הדרכה רוחנית שמיועדת בראש ובראשונה לא לשמור על החוק האלוהי, אלא לגאול את העצמי, לתקן ולהביא שלמות ונחת לאני. בהתאם לכך גם שיח ה"מיניות" המודרני הפך לעמדת מוצא עבורם, והמיניות מובנת כיסוד מכונן בזהות האישית. בכך חורגים האיסורים המעוגנים במסורת ההלכה מעבר למעמדם הפורמלי והופכים למכשולים עצומים בדרכו של הפרט לכינון זהות אישית אידיאלית ("תורנית" או "אמונית").

תפיסת המיניות המודרנית מודגשת מאוד גם ביחס ההלכה להומוסקסואליות גברית ונשית. כאן, משום שהמעשה המיני הפך לזהות מינית, עומדים פוסקי ההלכה בפני שלוש אפשרויות: הם יכולים א) לנסות להתמודד עם מסורת ההלכה, ולהתיר את מה שניתן (במקרה של לסביות הדבר קל הרבה יותר); ב) לשנות את יחס היהדות לנזירות המינית, ולהורות לבעלי הנטיות הללו להתנזר מינית כל חייהם; ג) לטעון כי התשוקה ההומו-לסבית אינה טבעית וניתן לתקנה ולשנותה. בהתאם לשיח הפאסטורי שהחליף את השיח ההלכתי, המחברים מביאים שלל פסיקות המורות לשואלים ולשואלות המתמודדים עם נטיות חד-מיניות להתנזר או להשתנות. גם כאן הדיון עובר מההלכה אל המטא-הלכה, אל עבר שיח אתי המעצב יהודי חדש, טהור.

תפיסת המיניות כחומר גלם ליצירת העצמי הדתי ממשיכה באופן מעניין גם כאשר רבנים דנים במיניות הנשית. כך, למרות שבניגוד לאוננות גברית אין כלל איסור הלכתי על אוננות נשית, מוצאים שגיא ואנגלנדר שיח פאסטורי גם כאן, אשר מכוון את הנשים לעבר מיניות שמבחינת הרבנים – גם אם לא מבחינת ההלכה! – היא כשרה וחיובית. מתוך תובנותיהם בחלק זה של הספר עוברים המחברים ובוחנים את כלל תפיסת המיניות הנשית בשיח הציוני דתי החדש.

תובנתם העיקרית של המחברים היא שאין קשר ממשי בין דמות האישה עליה מדברים הפוסקים לבין האישה כיצור חי שמהלך על פני האדמה. בספר מובאות פסיקות שונות המלמדות שעבור הפוסקים לאישה מהות קבועה ופשוטה למדי: מדובר ביצור מופנם, פאסיבי, עדין ורגיש, שתשוקתו המינית תלויה ברגש ובאהבה. משום כך, למשל, נשים אינן מתגרות מינית בראותן גוף גברי חשוף, ועל כן גברים אינם נדרשים להתכסות משום "צניעות". אף כשהשואלות באתרי השו"ת מודיעות לרבנים כי יש גם יש להן יצרים ותשוקות, האחרונים מהסים אותם ומתעקשים שלא, בעצם אין. כפי שכותבים שגיא ואנגלנדר, הפוסקים מדברים על האישה, ולא איתה.

סוגיה זו מביאה את המחברים להדגיש את ההגמוניה הגברית שבפסיקת ההלכה. לכאורה העניין מובן מאליו, אולם בספר מודגש הניתוק המתאפשר כאשר בהלכה דנים גברים בלבד. מצב זה מעודד יצירת ניגוד בין האישה הריאלית לזו האידיאלית, כאשר הראשונה מוכחשת או לחילופין נדרשת לערוך מסע טרנספורמטיבי אל עבר אותו אידיאל דמיוני. ושוב, השיח הפאסטורי הוא הזירה שבתוכה נדרשת שומרת ההלכה להתמודד עם דמותה ועם שאיפותיה. (ובנקודה זו יש לציין את הארגון הציוני-דתי 'בית הלל', המשלב – אמנם באופן ראשוני ומינורי לעת עתה – נשים כפסקות הלכה. קריאה בספרם של שגיא ואנגלנדר יכולה לתרום להבנת האתגרים עומדים מול הניסיון הזה, וכן ההבטחות הגדולות שהוא טומן בחובו.)

שיח המיניות החדש הנפרש לפני הקורא מגלה את אופן ההתמודדות של הציונות הדתית בעת הזו עם המודרנה. המחברים דואגים להדגיש ולהדגים כי אין שום דבר דטרמיניסטי בצורה שבה הוא התגבש – בקלות היה יכול להתפתח שיח אחר, המשתמש דווקא בהלכה הפורמלית בכדי להקל על שומרי המצוות בהתמודדות ובהפנמה של המיניות המודרנית. הספר עשיר בתובנות, אולם אינו ערוך כראוי, ויש סכנה שהקורא הבלתי מנוסה יאבד בתזזיתיות של שטף הציטוטים ומראי המקום. ניכר כי החיבור נשכר מאוד מקולו של אבי שגיא, מההוגים החריפים והמעמיקים ביהדות זמננו, אשר נשמע לאורך כל הספר. הקורא ימצא בספר אבחנות רבות שפיתוחן השלם מצוי בספריו האחרים של שגיא, ואילו כאן הן מאירות את פרטי המחקר ומבארות את חשיבתם.

המחברים מסכמים בדאגה לעתיד. הציונות הדתית, לדידם, למרות שהתחילה את דרכה בפנייה לקראת המודרנה, לא השכילה לפתח שיח הלכתי שייענה לאתגריה. במקום זאת חלקים ממנה נסוגים ומסתגרים בשיח רסטורטיבי של אידיאלים המנותקים מהמציאות. "כך מייצרת תנועה היסטורית, שעיצבה לעצמה תודעה של גורם מתווך בתוך החברה הישראלית [...] נוגדנים לתיווך זה. עוקצו של התהליך מתבטא בתסמונת העקרב בפוגע בעצמו: היא מפנה נוגדנים אלה בראש ובראשונה נגד עצמה; נגד הגוף והמיניות הריאליים ונגד נשים וגברים ריאליים." יש לקוות שחלקיה האחרים של הציונות הדתית ישכילו לאמץ את עולם המציאות אל לבם, ולא להרפות.

:

—

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של 'הארץ'